אז יצא שבחודשיים האחרונים פגשתי את ילדיי.
אני מצידי לא תכננתי את זה והם מצידם נשארו בבית ופתאום התחילו לדרוש ארוחות צהרים.
המפגשים האלה קרו בבית, בעיקר בין המקרר לסלון. לעיתים גם בנגריה המאולתרת שהם בנו בחוץ או ב"מגרש" הכדורסל שהם ביקשו שנכשיר להם במרפסת.
בתחילת הדרך אני הייתי אומר שהלוואי שיחזרו כמה שיותר מהר והם למדו את הביטוי "בלי עין הרע" .
כשהתחלתי ללחוץ על לימודים הם דאגו שמא אני מפספס איזו שיחת זום…
ואז הגעתי עם הנאום (הפנימי) הבא: תשמעו זו אחלה הזדמנות להתפתח בכל מה ש*אני* רציתי תמיד להתפתח בו ולא הספקתי. אז אני כותב לכם לו"ז יומי במרווחים של חצי שעה. כדי להרגיש טוב עם עצמנו חצי שעה אחת תהיה מוקדשת לשיחות עם סבים-סבתות. מצטער שמרוב משימות לא נשאר לכם מספיק זמן לישון, אבל בכל זאת, אנחנו מדברים כאן על הגשמת כל החלומות שלא הספקתי עד היום.
מה אומר לכם, אני לא יודע למה אבל זה לא עבד.
כלומר החלק שנגע לארוחות, חוגים, טלויזיה, כושר פה ושם וטלפונים לסבתות דוקא הוחזק אחלה. בלי קשר ללו"ז כמובן.
בתקופה הזו גיליתי שהילדים שלי לא מושלמים, ובאמת נורא שימח אותי לראות שגם ממני הם קיבלו חלק מהגנים.
מאמא שלהם לעומת זאת הם קיבלו את היכולת לבלות במאוזן על הספה, להפסיק מריבות ולהקשיב לאחים שלהם אם הרגישו שזה חשוב, להיבלע בתוך ספר אם הוא מעניין באמת ולא משימה חיצונית כלשהי, להפריד בין עיקר לטפל, לבשל ולאפות מדהים ולהשאיר לי לקפל כביסה.
וגיליתי לא רק על ילדיי אלא גם עלינו כמשפחה, ועלינו כהורים, ועליהם כיחידים ועליהם כאחים וכתלמידים וכחברים וכנכדים, ועל התקופה הזו כנפלאה ומפחידה ומלחיצה ומשחררת גם יחד, ועל היחס שלהם לביה"ס, ועל יחסי האהבה-שנאה שפיתחו כלפי לימודים כבר בכיתות ב' ו-ד', ועל כמה ששיעור זום טוב יכול להיות מנוע של אנרגיה ליום ושיעור זום אחר יכול להוריד יום שלם יגון שאולה (ובעיקר איך שהגדולה יודעת לומר מראש איזה שיעור זום יעשה את זה ואיזה את זה ושאני ממש טוב בלייעץ לה על תירוצים טובים לגבי הזומים הפחות), ועל זה שחרדת ההתמכרות למסכים מוגזמת והם דוקא מווסתים לא רע, ועל איזה כיף לקרוא איתם סיפור ביחד (בספר עם עברית של פעם וריח של ספר ישן, שזה ריח עובש בארומה רומנטית), ועל זה שרגעי הנדנוד ומריחת הזמן שלפני השינה כשכולנו עצבניים הם דוקא הכי מתוקים ומחברים שיש.
ושאת כל זה אני כותב לא בסיומה של תקופה בקראוון חוף-אל-חוף בארה"ב מנותקים מהעולם או כשנסענו להודו לשנה, אלא אחרי חודשיים של תקיעות בבית עם לחץ מעל הראש.
וכבר יותר מדי שורות שאני לא כותב את מה שאני באמת מרגיש – שבאסה שהם חוזרים לבית ספר!
אז נכון – הם מתגעגעים לביה"ס נואשות, ונכון – יעל בעבודה בכל יום ואני רוב היום במשרד או בשיחות ופוגש אותם בעיקר בהפסקות של יותר מדי קפה או הסלקת נשנושים, אבל משהו בתקופה הזו של מסוגלות עצמית כמשפחה ושל מבט עמוק על הצרכים של כל אחד, לימד אותנו משהו שלא היינו בו מעולם.
ויש חשש שנחזור מהר מדי לטירוף הרגיל ולשגרה שבה הם מגדלים את עצמם ונותנים כיף בסופ"ש וקופצים לספר לנו מדי פעם שהם שוב גדלו בשנה.
אני מקוה שזה לא יקרה ושדוקא עכשיו, עם החזרה לביה"ס ולשגרה הברוכה, נצליח לגרום לכך שמשהו מהחודשיים האחרונים יהיה כאן כדי להישאר
תהנו מארוחת הצהרים בצהרון, סבתא אוספת אתכם היום…