ביום ראשון שעבר צלצל הפעמון ובדלת עמד חמדאן (השם המלא שמור באתר הבניה). "איפה הבלטה שצריך לתקן?" שאל, ואחרי רגע הוסיף "מה זה, אתה יוצא למילואים?". כן, עניתי לו, לבוש מדים מנעל ועד דרגות. "אז אני אחזור עוד מעט, תלך ואני כבר אסתדר". חמדאן ושתי הסבתות הם היחידים שמחזיקים מפתח לביתנו, כל אחד למטרותיו: אלה למטרות משפחתיות-חינוכיות, וזה למטרות בינוי ושיכון (סליחה – רק בינוי). כל אחד תומך בנו בדרכו. מאחר והוא היה זה שבנה את מרבית בתי השכונה שלנו, הוא גם יודע בדיוק במה לטפל והאמון בינינו מלא.
שיחת הטלפון שקיימנו בצהרים כבר התנהלה בצל אירועי כפר כנא – הכפר ממנו נוסע חמדאן לעבודתו במעלה החמישה בשנתיים האחרונות. הטעימה האחרונה שלי מהאזור היתה כשחמדאן הביא לנו רימונים לראש השנה מהמטע שלו בגליל, אבל הפעם התחושה היתה אחרת. לפתע הפך כפר כנא מישוב המוכר מניווטים בצבא ומגן-עדן לקפה בטיול בצפון, למוקד התורן של הסכסוך היהודי-ערבי המתחדש. שאלתי את חמדאן מה הוא אומר על אירועי הלילה הקודם בו תקף ח'יר אלדין אלחמדן (הדמיון בין השמות אינו מקרי) שוטרי מג"ב ונורה על-ידם, והוא הזכיר לי שהוא לא אוהב לדבר על פוליטיקה. מאחר שבדיוק היתה הפסקה במטווחים באימון המילואים ניסיתי ללחוץ עליו והבהרתי שזו לא פוליטיקה אלא החיים, והוא רק הסכים לומר שהוא לא מתכוון לנסוע השבת לכפר אלא להישאר בקיבוץ.
שבוע לאחר מכן, כשנכנסתי לכיתה י' בתיכון אבו-גוש בו אני מלמד, השאלה הראשונה שנשאלתי היתה מה עשיתי במילואים. "היית באל-אקצא! נכון?" זעק ע', ומולו נעמדה ד' שהגנה עלי בחירוף נפש וציטטה את דבריי מהשיעור האחרון: "הוא הסביר לך שהוא רק הולך להתאמן למלחמה הבאה!". בלהט הויכוח חצה את הכיתה ס' ואחרי כמה סיבובי טווס שאל אותי בציפיה דרוכה "המורה, אתה לא רואה?" והסב את תשומת ליבי לכאפיה שעטה לצווארו. החמאתי לו על בגדו החדש, אך ז' שחשש שאפספס את ההתרסה חידד: "אלאסתאד' (המורה) – זאתי כאפיה כמו של דעאש!". הבהרתי לשניהם שכל עוד לא מדובר בבורקה שמכסה את הפנים אין לי בעיה שילבש אותה, שדעאש מסוכנים קודם כל לו ולשכמותו, ושיישב בבקשה במקום כי אנחנו מתחילים את השיעור על רבין. מעניין שס' בחר להתיישב ליד חברה לכיתה – לא בדיוק בחירה דעאשית הולמת, אבל דמיונות הנעורים בהחלט פועלים בכיוון ה-IS.
למרות התמונות המוכרות לעייפה, אף עוטה כאפיה בכתה לא הכיר את דמותו של רה"מ שנרצח ולא את פועלו, וכך קרה שהשיעור הוסב לסיקור חמש תחנות בחייו של רבין, וגם בחייהם: הלכנו אחורה מהרצח ב-1995, להסכם עם ירדן ב-1994, לאוסלו ב-1992, לרמטכ"לות ב-1967 (כי עם כל הכבוד לפרשת הדולרים או להחלפת גולדה יש גבול למלחמות היהודים שאפשר לדחוף לשיעור אחד באבו-גוש) וסיכמנו ב-1948 בתקופתו כמח"ט הראל. אזכור השנה 1948 עוררה אמנם את בלוטות ה"נכבה", אבל גם את חזיונות העתיד ואת הקביעה לפיה מדינת ישראל תהפוך עד 2025 למדינה ערבית (כן כן, מה שקראתם, חזון ערבי נפוץ). הרגעתי את החזאי מ' ושאלתי אם הוא יודע מה עשה רבין באבו-גוש ב-48'. מאחר שלא היה לו מושג, סיפרתי על קשרי הידידות בין מנהיגי הכפר למנהיגי הישובים היהודיים הסמוכים קרית ענבים ומעלה החמישה, על משלחת התחנונים שהוציא הכפר לאותם ידידים ששלחו בתורם משלחת לבן גוריון, שתדרוש להשאיר את יושבי הכפר במקומם על אף שליטתו על כביש ירושלים-תל אביב. הוראתו המפורשת של ב"ג למפקד הגזרה רבין להיעתר לבקשה היא תוצאת המהלך. בכיתה הורגשה חוסר נוחות רבתי, המעגל שנסגר היכה את התלמידים בהלם. האם הופתעו מצעדיו של רבין בעת ההיא ושאלו את עצמם אם כך היה נוהג רבין גם היום? אם כך היו נוהגים הם עצמם? האם תחושת הערבות ההדדית שנכפתה עליהם לפתע מוחשית להם הרבה יותר מדעאש?
התופעה המוזרה של השנים האחרונות לפיה כל מי שגאווה לאומית בעורקיו זוקף אוטומטית את מחושיו כנגד זכויותיו של הצד השני, מביאה אותנו למצב שבו אפילו כפר כמו אבו-גוש מתחיל לחפש את שאיפותיו בשורות בל"ד במקום בליכוד ובש"ס כבשנים עברו, מצב שבו תושב כפר-כנא יגדיר עצמו כפלסטיני במקום ערבי ישראלי. בבית-ספר תיכון רואים תופעות אלה באור מוקצן יותר בגלל ההפשטה והשטחיות, בגלל הסיסמאתיות, בגלל החלוקה הנוחה לטובים ורעים.
המאבק הלאומי בארץ לא יחדל בעשורים הקרובים, אבל גם לא האילוץ לחיות בסמוך האחד לשני. למרות תחושת האבסורד, צריך ללמוד ולהעריך את ההכרעות של רבין ושל חמדאן הקבלן לבחור בחיים המשותפים, ולחנך לאותה דרך גם את תלמידי י' מאבו-גוש וגם את שכניהם מהקיבוץ. כי אין תחליף למדינה היהודית, לשמירה על ביטחונה, להבהרה החוזרת של זכותנו על הארץ, אבל גם אין חלופות לכבוד, לחיי שכנות ולקיום למהדרין של זכויות האזרח של שאר יושבי המדינה היהודית הדמוקרטית. אני לא אומר שזה קל, אני רק טוען שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. לטובת מאות השנים שאנו עוד מתכננים לחיות כאן יחד.