החלום על "אבא ובן עושים את רומא" התחיל לפני 4 שנים כשהגדולה הצטרפה לנסיעת עבודה ללונדון.

הגשתי בקשה לנסיעת עבודה הזאת לפי כל הנהלים, פניתי לזאתי ממחלקת אישורי נסיעה לחו"ל של משרד החינוך שאמרה לי ישר אין לך סיכוי לקבל אישור על הטיסה הזאת תזכור מה אני אומרת לך!

ואני כבר עבדתי שלוש שנים במשרד וחשבתי שאני מבין משהו מהחיים שלי אבל כנראה עוד הייתי תמים ואמרתי לה מה קרה לך, הEEF מזמינים אותי לכנס, את יודעת מי זה הEEF עד שהם מזמינים מישהו, אמרה שאין לה מושג מי זה הEEF ושלא יאשרו.

בקיצור, לא אישרו.

זה שלא אישר היה אחד די חשוב במשרד אז, אותו אחד שגם אמר לי מה וקסנר, למה לך לנסוע לשם, אותי הזמינו כשהייתי צעיר ואמרתי להם לא, למה שהרווארד ילמדו אותי?

ואני אמרתי לו אמממ האמת שדווקא בא לי לנסוע, אתה יודע, הבית ספר הכי טוב בעולם למדיניות ציבורית ואני די עוסק במדיניות ציבורית אז חשבתי שאולי זה מתאים.

הוא לא חשב אבל לא בגלל זה לא נסעתי לוקסנר, יותר בגלל הקורונה ועוד דברים, אבל לEEF הוא באמת לא אישר ואז יצא ממני הצד הזה שבדרך כלל אני פחות אוהב אבל אז ב-2018 נתתי לו דרור ואמרתי על אפו ועל חמתו ומי צריך את המימון של המשרד והשגתי מימון לא משנה איך ואמרתי יאללה אם לי יש מימון והולכים להיות כמה ימים בלונדון אז שהגדולה תצטרף גם.

לא מאשרים ביזנס, אני אעשה ביזנס אנד פלז'ר. והEEF היה נחמד לא יותר אבל עם הגדולה היה בלתי נשכח!

ומאז האמצעי מספר לעצמו שהגדולה הציעה את הרעיון ולמה הוא לא הציע בעצמו ושכמוה בסוף כתה ב' גם הוא יטוס. גם הוא יטוס בסוף כתה ב'. ואז באה הקורונה ואיזה סוף כתה ב' איזה, לבניאס לא יכולנו לנסוע עם הסגר של סוף כתה ב' אז אירופה הקלאסית?

אז לפני חודשיים אמרתי לו יאללה הגיע הזמן בוא נמצא יעד רציני, מה אתה אומר על הודו או דרום אמריקה והוא עם המבט הזה של נו מה אתה שוב עם השטויות שלך ביקשתי לונדון אז תביא לונדון. וגם יש שמה חנות של הארי פוטר אז מה אתה משגע אותי? אבל די לונדון כמה אפשר וגם רציתי באפריל וקור אימים והאמת רומא היתה הרבה יותר זולה אז הוא זרם. תודה באמת.

וכמו שלא תכננתי שהפוסט הזה יהיה כזה ארוך ורק רציתי להגיד שממש חשוב זמן איכות עם הילדים באחד על אחד וזאת באמת כל הפואנטה ואם הגעתם לזה אז אפשר להמשיך לגלול, ככה גם לא תכננתי שהנסיעה הזו תהיה עמוקה ורצינית הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה, אתם יודעים קצת קולוסאום הרבה פיצות קצת ותיקן תמונות מזכרות עיצוב זכרונות ילדות כבקשתי ויאללה הביתה.

אז לא, כי בטיול כזה יחד אבא ובן כל הפחדים נחשפים וכל התכונות העמוקות וכל ההיכרות היותר רצינית מהשעתיים מקסימום שיש לנו עם הילדים רצוף במהלך החיים עצמם כשבדרך כלל זה עם כולם יחד באוטו בנסיעה לכנרת כשאתה רק שואל את עצמך איפה יש קפה קר ולמה למזגן הזה אין מקסימום יותר גבוה ואיך מצאתי את עצמי שומע שוב עוגה עוגה בפול ווליום. כי מתי מתי בחיים האלה יש לך זמן עם הבן שלך שהוא היצירה של החיים שלך ארבעה ימים רצוף, מתי?

ודרך געגועיו הנוראים לאמא והביתה של היום הראשון ולהבין כמה חושך זה דבר מפחיד בעיקר כשהוא בא עם קור וגשם והלחץ הזה שלא נספיק למטוס ולא נספיק לסיור ולא נספיק לרכבת, לחץ כזה שגורם לאמצעי לעלות על הרכבת בשדה התעופה ויהי מה רק כי היא עומדת בתחנה ושלא נפספס ואני איתו כי פייר לחץ זה דבר מדבק וגם כשאני מבוגר ממנו בשלושים שנה הוא יותר אסרטיבי ממני עם השקט המהפנט שלו, עד שאחרי כמה דקות אנחנו קולטים שזו בכלל לא הרכבת הנכונה ומספיקים לרדת בזמן, ודרך שני סיורים שאנחנו לוקחים אחד מהם בכלל קולינרי ועוד חצי סיור שאנחנו מצותתים לו ובכולם בכולם בכולם מדברים על היהודים ברומא ועל טיטוס ועל הגטו ועל השילוב המיוחד של מגילת איכה והאקציות הנה תראו פה את השלט על בית הכנסת פה ממש היתה אקציה, ופתאום כמה ישראלים שואלים אותו אם הוא זיהה את האיש בטחון בטיסה שלנו וחושפים אותו לשיטות של השב"כ ורק לפי העיניים שלו אני רואה שלקחת ילד יהודי-ישראלי אמיץ ככל שיהיה לרומא בחורף ולחשוף אותו לקצת היסטוריה זה מעשה שדורש הרבה אמון בילד הזה שיצליח להיות גיבור באמת.

ואיזה גיבור שהוא היה, פייר כשהיתה לי דילמה באמצע הטיול דמיינתי אותו כשיהיה אבא מה הוא היה עושה (אין לי מושג מה התשובה אבל המחשבה הזו היתה מרעננת ומשמחת נורא עד שרציתי להגיד לו בחייאת כשתעשה טיול אבא-בן עם הבן שלך תביאו גם את סבא. בצורה לא אופיינית התאפקתי ולא אמרתי לו. עדיין).

ומה עכשיו סיורים די כבר עם הסיורים האלה וכל ההיסטוריה כבר כואב הגב והלב והרגליים, אתה בא לראות כדורגל? ראיתי שיש מחר לאציו נגד קבוצה שגם היא כנראה משחקת כדורגל. ואיך שהוא התלהב אפילו שזה לא כדורסל שאמרתי מה זה כזה קל, רק לקנות כרטיס ולפרגן בפופקורן ואני אב השנה, איך איך איך אף אחד לא גילה לי??

אה וגם פתאום שהוא שואל אותך שאלה באמצע קמפו דה פיורי אם הגלויה פה זה דוד של התנך או של דוד וגלית ואתה עוצר שניה כדי להבין אם הוא רציני ואומר רגע רגע רגע בחורצ'יק משהו בחינוך שלך התפספס והוא בהלם ונבוך וכבר מתחיל להדחיק ופתאום אני מבין שיא חביבי זאת בעיה שלי לא שלו, מה אני רוצה מהילד. גם את זה אתה מגלה בטיול של 100 שעות עם הבן באחד על אחד.

ואתה רוצה לקנות לו נעליים והוא רק מתבאס מזה ואומר לך במילים שלו יאללה אבא רד ממני תן לי ללכת עם הנעליים האלה עם החורים מה כפת לי שאתה מתפדח מזה וכן הגרביים שלי רטובים כי דרכתי בשלולית עם החור בנעל ולא מזיז לי. ובבקשה תרשה לי היום עוד גלידה כי הראשונה היתה סבבה אבל בשניה לקחתי טעם אחד שלא אהבתי. וטוב אני מסכים שתקנה לי את הנעלי ליוייס האלה אבל רק אם אנחנו לא נכנסים יותר לאף חנות כל הטיול. חוץ מלקנות מתנה לאמא. ולבנות. טוב אבא?

וההרגשה הזו כשהוא מתבאס שהטיול עומד להיגמר ושאחד הרגעים הכי חזקים שלו היה כשהלכנו לבית כנסת בערב שבת ולא הבנו מילה מהתפילה, אפשר לקרוא לזה סגנון איטלקי אבל לפחות שנבין משהו, והוא מתבייש לדבר עם האנשים אבל מבסוט שפונים אליו ואומר לי בלי סוף אבא בוא נלך כבר איפה נאכל איפה נאכל ובסוף נדחפים למסעדה היהודית שצריך להזמין מקומות מראש והם אומרים לנו בסדר בואו תיכנסו תשלמו במוצ"ש ועל העוף והתפחי אדמה והחומוס שהגישו שם הוא אומר לי וואי אבא זאת הארוחה הכי טובה של הטיול. מזל כי היא היתה גם הכי יקרה אבל עפת עם ההכי טעימה, כולה עוף ותפחי אדמה. שיהיה בריא, עם כל התכניות בישול שלו והאפייה והזיגוגים עם סבתא בסוף זאת הארוחה הכי טובה שלו בטיול. אתה לומד דברים על הבן שלך, על הבן היהודי שלך, על הבן היהודי ישראלי שלך שיש שם דברים עתיקים שלא ידעת ומתי הם חלחלו אליו.

ובאמת על הביישנות הזו אין מה להגיד חוץ מאולי להיזכר שגם אני הייתי כזה ביישן. מאיפה זה בא הדבר הזה ואולי זה הדבר הכי חמוד בעולם אבל כמה כמה אפשר להתבייש ולדבר בשקט כדי שאף אחד לא ישמע ואללה ילד אנחנו פה באמצע המדרגות הספרדיות אפחד לא שומע כלום גם ככה ובטח לא בעברית מה אתה לוחש מה?

ואתה לומד ברגעים קטנים נורא איך אתם קשורים ובריצה שאתם מספיקים לעשות בוקר אחד אתה קולט שעוד איזה שנתיים שלוש גג חמש הוא הולך לעקוף אותך בסיבוב ושכדאי שתתרגל כבר להיות האבא האיטי וברגעים קטנים אחרים שהוא עוד מבקש ממך רשות על דברים שכבר חשבת שהוא לא מבקש ואתה חושב וואי איזה מתוק יש לי עוד גג שנה עד שהמניירות האלה יעברו והוא פשוט יודיע ולא ישאל כלום יותר ושהוא אומר לך אוי אבא כבר כמה ימים לא כתבתי לסבתא אני יכול רגע להקליט לה הודעה או שעוברים ליד מקום והוא חושב בקול רגע אמא תאהב את זה, לא, נקנה לה כבר משהו אחר, או שכמה פעמים בטיול הזה המלצריות פונות אליו בצורה מיוחדת והטייסים מכניסים אותו לתא טייס בלי בעיה ואותי כמובן משאירים בחוץ ואתה קולט שהוא למד לעשות כמה דברים בחיים עם החיוך הזה ושזה מצליח לו וזה די מרגש. בקיצור, לומדים דברים.

ואני ממש ממליץ.

ובשעתיים האחרונות כשקרסנו לעוד פיצה במקום מוזיאון גם סיכמנו שאנחנו לא מגלים לאף אחד שלא הספקנו את פסל משה ושנראה אותו כבר בגוגל ואתה פתאום מרגיש שהאחווה הזו ביניכם היא בטעם ממש דומה למתיקות הזו שהיתה כשהוא נרדם לך על הכתף בגיל 5, רק של גיל 10. ומעניין איך זה מרגיש בהמשך.

ואם אני יכול לתת טיפ של אלופים אז אל תשכחו לעשות צ'ק אין לפני טיסה בלואו קוסט למה זה סתם יעלה לכם 80 יורו שכואב הלב. אבל אפילו אז שווה זמן איכות עם הילד או הילדה, גם אם זה לא 100 שעות אלא 4 וגם אם זה לא רומא אלא זכרון יעקב.

זה להשתלט להם על זכרונות הילדות בקטע טוב ולסדר לכם כמה דברים בלב ואתם לא צריכים אישור של משרד החינוך בשביל זה ולא של הזאתי ממחלקת אישורי נסיעה לחו"ל. פשוט תסעו ודברים טובים יקרו