לפני כמה שבועות הלכתי לעשות מדרסים אצל רועי, שהוא גם בחור מקסים וגם שותף ב-FootXpert.
זו לא הפעם הראשונה שלי אצלו, אבל הפעם לקחתי את הילדים כי ממש רציתי שהם יראו את המכונה המיוחדת של רועי, שצועדים עליה כמו בחדר כושר והיא, בנונשלנט של מכונה, ממפה את ההליכה שלך, שופכת נתונים שלא חלמת שכפות רגליך מכילות ואף מביעה דעתה וממליצה לגבי צרכיו האישיים של כל ברנש.
בדמיוני השופע חלמתי איך הילדים יתרגשו ויתפעלו ממנה, יבינו מיד מהי עבודה מבוססת נתונים, ובחכמתם כי רבה יקשו על אביהם וישאלוהו מדוע איננו משתמשים בטכניקות דומות במערכת החינוך… אך מאחר וכל זה לא קרה שאלתי אותם אני את השאלה הזו והם בתגובה לא הבינו מה אני רוצה מחייהם.
רועי הוא לא רק טכנאי מקצוען (בפעם הקודמת בזכות אבחון שלו חזרתי לאורתופד ששלח אותי לMRI!), הוא גם מיינטש וברור שאחזור אליו לעוד ועוד מדרסים.
בדרך חזרה הביתה חשבתי מחדש על הפנטזיה הטרנדית הזו שלנו – לעשות מיפוי פרסונלי לכל ילד לטובת קבלת החלטות מבוססת נתונים. ומתוך ההבנה הדי בסיסית שילד איננו כף רגל, חשבתי לפתע על אהובה.
אהובה צרפתי חינכה אותי יותר זמן מכל המחנכות שהיו לי אי פעם – שלוש שנים ברצף: ו'-ז'-ח', לא בדיוק גיל של חלב ודבש.
ומסתבר שלשנינו יש די הרבה אנקדוטות אחד על השני. אני יודע את זה כי השבוע התקשרתי להגיד לה תודה ולספר לה שדיברתי עליה בכנסת ביום שאורגן לכבוד יום המורה.
הדיון, בהובלת יו"ר ועדת החינוך ח"כ יעקב מרגי, עסק בדמות המורה ב-2030, אבל אני סיפרתי על מורה שלימדה אותי באלף הקודם, ושאני מקוה שלמורים ב-2030 יהיו לפחות חלק מהיכולות הבין אישיות של האשה הזו.
אהובה ניסתה לשחק אותה קולית כשסיפרתי לה את זה, אבל הרגע של בליעת הרוק והשינוי הקטן הזה בקול שהיו בשיחה גורמים לי ממש להפציר בכם להרים טלפון עכשיו למורה שלימדה או חינכה אתכם אי שם בעידן האימים המכונה גיל ההתבגרות.
עד כמה שידוע לי לאהובה אין אתר (מה אתר, פייסבוק אין לה!) והיא מעולם לא העלתה אותי על מכונה מגניבה ולא עשתה לי מיפוי של כף הרגל ולמזלי היא גם לא עברה להוד השרון כמו רועי, אלא נשארה שנה ועוד שנה ועוד שנה (ולטובת תלמידי כפר אדומים אני מקוה שהיא תמשיך עוד ועוד). אבל אם בכל זאת נשווה בין העולמות, להלן המפרט הטכני של הדברים שאהובה היתה בשבילי (רשימה חלקית בלבד):
- ידעה לראות עליי בבוקר אם אני עצוב
- ידעה מה להגיד לי אחרי ריב עם חבר
- הכירה את הכינוי המשפחתי של סבתא שלי וידעה את הסיפור שהביא אותם ארצה
- רצתה בטובתי
- כיוונה אותי לבית ספר שהתאים לי
- ראתה את היתרונות שלי לצד הקשיים
- גילתה לי שאני חכם כשזה הדבר האחרון שהרגשתי
- ידעה לאזן בין הצרכים הלימודיים לחברתיים לרגשיים
- היתה סבלנית גם כשחפרתי
- ידעה לחתוך כשחפרתי
- ובין השאר היא גם היתה אחלה מורה למקצועות שהיא לימדה, אני זוכר בעיקר תורה ונביא ולשון. מלא לשון
אבל האמת הכואבת היא שעל רועי אני יודע להעיד באופן מיידי, לתת פידבק על שירות ועל רמה ביצועית גבוהה.
אהובה לעומתו נאלצה לחכות יותר מ-20 שנה לשיחה הזו, שנסמכת על זכרונות, מגובה בתחושות טובות, עטופה ברסיסי ילדות. בחינוך צריך לעבוד עם DATA, אבל החומר האמיתי ממנו עשוי חינוך הוא יחסי אנוש, אמון, אמפתיה ומידה מסוימת של נבואה. הבעיה היא שהפידבק לכל אלה לוקח קצת יותר זמן, אם הוא בכלל מגיע.
***
אז אני רוצה להמליץ לכם על טכנאי ממש טוב, ולספר לכם על מחנכת מעולה שהיא הכל חוץ מטכנאית, ולאחל לכם שבשנות הילדות החשובות כל כך גם לילדיכם יהיו כאלה. וללחוש בשקט שאם ניתן יותר אמון במחנכים של הילדים שלנו, ותחושה שאנחנו לצידם כדי לעזור, יש סיכוי גבוה יותר שהם יקבלו שיחות טלפון כאלה מילדינו בסביבות 2040.
שיחת הטלפון היתה כ"כ כיפית שהיא אפילו הזמינה אותי לקפה! שווה לכם