מסדרון אל הבלוג

"שיחות מסדרון" הוא בלוג שעוסק בשאלות בנושאי חינוך, חברה ישראלית, יהדות ואסטרטגיה. המסדרון הישראלי הוא מקום עמוס ריחות, תחושות, קשרים בין אישיים וחיכוך מתמיד בין רעיונות.
זהו המסדרון שבין כיתות בית הספר לחדר המורים, בו מתבצעות השיחות בגובה העיניים בין המורים לתלמידים, השיחות שאינן לפרוטוקול.

הפוסטים הנצפים ביותר

אל תטע"ו בשבט!

הטור פורסם ב'ישראל היום' לכבוד ט"ו בשבט תשע"ה

ט"ו בשבט נשמע לכם כמו החג היהודי הכי משעמם שיש? למרבה הפלא מתחת לפני הקרקע, שבה יינטעו היום שתילים חדשים, רוחש מאבק ער על צביונה של מדינת ישראל. בין הפעילויות השונות המוצעות לילדיכם לכבוד ט"ו בשבט תוכלו בוודאי למצוא את סדנת הבישול הבריא, פעילויות שיטמיעו בכם ובהם את החינוך לקומפוסט ומערכים פדגוגיים בדבר הצללה אקולוגית. פעילויות חמד בפני עצמן, שלא יהיה ספק. אלא שמכלל ההן נשמע גם הלאו, ובעיקר אנחנו למדים על הנושאים שעליהם כבר לא מדברים.

שתי בשורות מביא איתו ט"ו בשבט למחוזותינו: את זיכרון הגלות ואת דת האקולוגיה. עזרו לנו למצוא, ילדים, את הבשורה החשובה שנשכחה בדרך. הרי במקום 'חגה של ארץ ישראל' הפך ט"ו בשבט ל'חג הזהירות מפגיעה בטבע'. כאילו לאדם אין תפקיד בתוכו מלבד האיסור החשוב של 'בל תשחית'.
ההתייחסות הזו לחג היא כמובן חלק קטן מתפיסה הרבה יותר רחבה, המחזיקה את הטבע כבן ערובה של האקולוגיה. החוטפים הודיעו שיהיו מוכנים לעסקת החלפת שבויים, במסגרתה יקבלו ייצוג הולם בוועדות התכנון והבנייה, באופן כזה שלא יאפשר עוד את פיתוחה של הקרקע. ערך ההתיישבות בירידה בשנים האחרונות ובמקומו עלו מאוד ערכן וחשיבותן של שמורות הטבע הסגורות. במקום משפחות ברוכות ילדים שתוכלנה ליהנות מהסביבה המתפתחת דבקים דווקא בזכויותיהם של בעלי החיים לשימורה של סביבת המגורים שלהם. 
הגשרים אינם עוד כאלה המחברים ומובילים אוכלוסיות. הם משבשים את שגרת חייהם של היחמורים. עמודי החשמל, שעד לא מזמן האירו כיום מתרכזים בהפחדתן של התנשמות. והכבישים? הם כמובן גורם התמותה מספר אחת לדריסתו של הצבי. זו לא רק תפיסה פוליטית ועירונית, ששולטת בעולמם של הבוגרים. המסרים האלה חורזים את כל שירי החג המותאמים לילדי הגן. השקדיה והשתיל נחרזים במעדר ובתרמיל, ועל הדרך הרעיון מופנם – מדובר ב"חג לפרח, חג ליער, חג לכל אילן". 
ומה על האדם בעולמו? יש לו מקום? יש לו צרכים? מפתיע להיווכח עד כמה הזמר הקצר והנוסטלגי הזה מבטא בעוצמה את אי הנעימות אליה נקלענו. אנחנו יודעים לעסוק היטב במיקרו – בחרוב, בתמר ובערוגה. אבל מה אומרות עלינו כל השקדיות הללו שנטועות בארצנו? לשם מה נועדו כל נטיעות ילדותנו? 
סבתי עליה השלום אהבה לצפות בסרטי נוף בקולנוע רק כדי למלמל לעצמה "איזו גלות יפה הייתה לנו". היא אהבה להתגעגע, אבל בעיקר שמחה שהיא כבר בארץ. הערגה לנופו של מקום, היא תחושה נהדרת לאורחים. פחות מכך לבעלי בית הרואים בעצמם, במשפחתם ובעמם את מרכזם של החיים בארצם. תפיסת הטבע כדוחק רגלי אדם היא חלק ממחלת הגלותיטיס. זו תפיסה הרואה באדם הבוגר ילד, המבקר בביתם של הדודים מחו"ל ומצווה עליו לשבת על הספה ולא לעשות דבר העלול להרוס את הסדר הקיים. 
במצעד שירי החג מצאתי חריג אחד לרפואה-'כך הולכים השותלים'. השיר נכתב על ידי יצחק שנהר בשנות ה-40 ותוכלו למצוא אותו במרשתת בביצועה של "מקהלת ילדי מחנות אירופה". אחרי שתתרגלו לשירה בהגייה אשכנזית – ביאליקית תוכלו לגלות את השורה המטלטלת שבו: "יער עד יפרוס צילו, על ארצנו עירומה". פה טמון העניין כולו. ארצנו העירומה הייתה הסיבה הברורה לתחייתו הציונית של ט"ו בשבט לפני כמאה שנים. היה זה צורך ציוני בהגשמת חזון חידוש רוח האדם והאדמה. ארצנו העירומה והשוממה ביקשה מאיתנו לטעת בה, לבנות בה ולהיבנות בה. ואנחנו השבנו לנו בייעור, בבנייה ובשירה.
לאחרונה, תוך צפייה משותפת עם ילדיי בשירי החג, התוודעתי לשדרוג חדש (ונורא), כשאחת מכוכבות הילדים זימרה בנחת "על ארצנו היפה". וזו למעשה תמציתו של התהליך כולו. חג שעוצב כשיר הלל לשיבה ציונה, כמסר חינוכי להלבשת הארץ וחינוך האדם, הפך ליום ציון לאקולוגיה ולמשמש. האקולוגיה והגלותיות כתחליף לשיח ציוני שנוטע ושותל, אך גם מפתח ובונה. 
אבל הרי נכתבה ואף הולחנה השורה המיסטית "כי האדם עץ השדה", יישלף טיעון המחץ. אז האם האילן אינו שווה למעשה לבן אנוש? אלא שכידוע כוונת הפסוק הפוכה לגמרי ומבטאת את חשיבות חיי האדם דווקא, ואת התועלת הגלומה לו מהאילן.
קונספציה היא תופעה, שחוזרת בגלים וצריך להכיר בכך שאנו שוב שבויים בה. ט"ו בשבט בחברה הישראלית, על דבלותיו המסוכרות וצימוקיו, המגיעים מטורקיה, הפך לחג שיכול להתאים לכל מדינה באשר היא. לכן חשוב כל כך לזכור שהעניין המרכזי בשקדיה היא, שהיא אמורה להינטע כאן בארץ ישראל. ואתם יודעים מה? עבור האנשים שכאן. ניצול משאבים וקיימות הם חידושים מודרניים חשובים, אך הם אינם חזות הכל ושמחת הפריחה והלבלוב יכולה להתקיים רק על פני הארץ ולא במרחב הווירטואלי.
את חג הטבע הזה יש להשאיר במקומו ולחזק את תפקידו כחג לאומי-תרבותי של קשר לאדמה, לעודד את ייצוא הפלפל על פני גלותיות הצימוק ואת החיבור לאדמה על פני קיפאון הטבע. המבט אכן צריך להיות מופנה לאילן, אך כחלק מתפקידו הציוני הכולל ביישובה של ארץ עירומה-עגומה. האקולוגיזציה של ט"ו בשבט תפסיק להיות תעודת עניות עבורנו ברגע, שתחזור להיות אחד ממרכיבי החג ולא עוד שולטת בו ברמה.
כי האדם אינו עץ השדה – אז אל תטעו!
 
הכותב הוא סמנכ"ל המכללה למדינאות, מורה בתיכון אבו-גוש ובעליו של פח קומפוסט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן