לפני כשבוע ב-22.5.19 נפטר אסיר ציון הלל בוטמן ולבקשת נתן שרנסקי פרסמה סיון רהב מאיר את סיפורו.
את שמו של הלל הכרתי מסיפורי אסירי ציון עליהם גדלתי, אבל משהו בידיעה על פטירתו משך אותנו הפעם.
אולי העובדה שסבנו יוסף יענקלביץ' ז"ל היה גם הוא אסיר ציון, אולי העובדה שיום אחד לפני כן אימי ציינה 50 שנים לעלייתה ארצה (21.5.1969) ואולי הקריאה המיוחדת של לזכור את הלל בוטמן.
כששלחתי את הקטע של סיון בקבוצת הואטספ המשפחתית והוספתי "לזכר זיידה" – סבא ביידיש – אמא שלי מיד כתבה "אני זוכרת אותו. מצאתי עכשיו את הספר שלו, בו הוא מזכיר את זיידה ואת העליה שלנו לישראל" אבל הרצון שלנו לקרוא נתקל בחסם השפה הרוסית, השפה בה נכתב הספר.
אחי הצעיר, שתמיד נמצא צעד אחד לפני כולנו, הלך לספריה ושאל את אחד משלושת ספריו של הלל: "לנינגרד וירושלים וחניה ארוכה ביניהן" בו הוא מספר על הארגון הציוני בלנינגרד מהקמתו ב-1966 ועד מעצר פעילי הארגון ב-1970 לאחר מבצע 'חתונה' – הניסיון המפורסם לחטיפת המטוס שהסתיימה במעצרם של 11 נשים וגברים שהיו מעורבים בתכנון, בעונשי מוות שהומתקו מאוחר יותר בלחץ בין לאומי ובמעורבות גוברת של הקהילה הבינלאומית.
החלק המרתק שמצאנו בספר, ולא שמענו מעולם, היה על חלקה של אימי – סבתא סימה בשמה הנוכחי – ב"יציאת מצרים של ברית המועצות" כפי שזיידה קרא לה. מסתבר שהיא תפקדה כמרגלת כבר בגיל 13!
זיידה יוסף ובאבע גיטה (כן כן, בבית הצברי בכפר אדומים דיברנו יידיש ולא רוסית…) קיבלו אישור יציאה חריג בשנת 1969 ועלו עם ביתם הצעירה. אימי היתה מתורגלת באנטישמיות בביה"ס ובהליכה יחד עם אביה ברחוב כשסוכני קג"ב עוקבים אחריהם, אבל לא האמנתי שאפילו רגע לפני העליה, על כבש המטוס ממש, הם עוד עשו מאמץ להעברת מידע סודי למען יהודי ברה"מ הסגורים מאחורי מסך הברזל!
ומסתבר שגם סבתא סימה כילדה בת 13 עוד ירדה במהירות מהוריה כדי לוודא שהיא זוכרת נכון את הפרטים שהיה עליה להעביר כמרגלת! (ר' סוף עמ' 68)
הם הגיעו ארצה ב-ד' בסיון, רגע לפני חג השבועות, ובעוד שבוע בערב שבת נחגוג יחד עם סבתא סימה את התאריך העברי ליובל לעלייתה ארצה!
כשנה לאחר העליה זיידה, שישב 10 שנים בגולאג באשמת פעילות ציונית, מצא את עצמו יוזם את המבצע הבא – שביתת רעב מול הכותל למען פתיחת שערי ברה"מ, תחת הכותרת "שלח את עמי!".
אפשר לראות בתמונה את זיידה יחד עם רה"מ גולדה מאיר בבגדי אסיר ליד הכותל.
שני הוריי הכירו רק בארץ אבל שניהם נולדו בסיביר, במרחק אלפי קילומטרים אחד מהשני, אך אחרי המלחמה חזרו משפחותיהם לריגה. משפחתו של אבא עלתה ארצה שנתיים אחרי אמא, ב-1971.
מחר אנחנו עולים לאזכרה של סבתי מצד אבי, סבתא ריבה, שאחד המשפטים שאני זוכר ממנה הוא זה: "אני לא מכירה את תחושת הקנאה. הפעם היחידה בחיי שכן קינאתי היתה במסיבה של משפחת יענקלביץ' בריגה לכבוד עלייתם ארצה. כל כך רציתי גם!".
50 שנה בארץ ונדמה שהמטען שהשאיר לנו הדור הקודם רק הולך ומקבל משמעות גדולה יותר.
לזכרם ולעתידנו!