דברים שאמרתי לזכרו של דיויד בטקס השנתי בואדי חרמיה, 16 שנים למותו:

לפני שהגעתי לטקס שאלה אותי ביתי בת השבע מי יותר גדול, דיויד או אני, ולא ידעתי מה לענות. השנה הוא גם בן 28 וגם בן 44 ואני לעולם אשאר תקוע בין שני גילאיו.
יש אנשים שאינם מהלכים על שבילי ארצנו, ולא באים לבקר חברים.
דיויד. דיויד דמלין, הוא אחד מהם.
דיויד היה מדריך שלי במכינה הקדם צבאית במיצר שברמת הגולן. בשנה שאחריה במהלך שירות מילואים, כאן בואדי חרמיה, נהרג.

זה הרגע שבו אני יכול לפרט נקודות רבות מרשימת פרטי הטריוויה על דיויד – שהיה רק בן 28 ושאנו חניכיו עקפנו אותו בגיל כבר מזמן,
שלמד פילוסופיה והיה פילוסוף ואיש חינוך בנשמתו, 
שניגן בקרן יער, 
שהיה חתיך שאפשר רק לקנא, 
שהיה מסוג האנשים המעצבנים ביותר שאי אפשר להפיל בויכוחים, 
שליותר מדי אנשים יש עד היום פינות בארץ בהן הם נוסעים ורואים אותו בהן, או חוויות ששמן מעלה ניחוח חוויה משותפת (אצלי אלה רמת הגולן ותל אביב ומכתש רמון, ומבצע חומת מגן, ונחל דרג'ה, וואדי חרמיה, ובית הקברות קרית שאול), 
שבמשך שנים הייתי שואל את עצמי "מה דיויד היה אומר על זה" וכשבשנים האחרונות הנורה הזו כבתה, נדלקת נורה אחרת, של אשמת השכחה, 
שביקש מאוד לבוא לשבּת בבית הוריי בכפר אדומים בתקופה בה הייתי חניך שלו, והיה הראשון שבמקום להשתגע מאחי הקטן שהיה אז בן 8 פשוט שיגע אותו בחזרה, 
שהיה נוסע מרמת הגולן ללימודיו בתל אביב על אופניים שכל כך אהב, ושזה היה התירוץ בו השיב למרצתו פרופ' יולי תמיר כשאיחר ברבע שעה לפגישתם, כי הוא חישב רק 6 שעות רכיבה ולא 6 ורבע,
שהיה מזמין אותי לארוחות בדירתו בקיבוץ (על מה יותר מזה יכול חניך במכינה לחלום?) אך לא היה מתאפק ושואל תוך כדי כמה אני אוכל, 
שהיה ממנהיגי מאבק הסטודנטים של 98' להורדת שכר הלימוד ובמובן מסוים היה ממבשרי המחאה החברתית, ושחלק מחבריו מאז יושבים בטקס כאן הבוקר, 
שהיה איש שמאל שכאשר קיבל את צו המילואים שקל סירוב מטעמי מצפון וקיים על כך דיון מוסרי עם חניכיו במכינה והחליט בסופו שחובתו לצאת בראש חייליו משום שהוא מחנך ולוקח אחריות ויש להפריד בין דעות אזרחיות לתפקוד צבאי ומחויבות לאומית, 
ושהמילואים האלה היו המילואים האחרונים. והנוף שסביבנו היה הנוף האחרון שראה, בשעה שכקצין הנדסה פיקד על המחסום,
ושכששמע את היריות בשש וחצי בבוקר פשוט רץ החוצה כדי להסתער ונורה מהמארב, והיה אחד מעשרה חיילים ואזרחים שנהרגו במקום.

אבל זו היתה רק רשימה אחת – של הדברים עליהם אפשר לדבר.
וישנן גם רשימות נוספות:
• רשימת הדברים שלא קרו – ובהם התפקידים שלא מילא, העובדה שאני די בטוח שאילו חי כולנו היינו מכירים את שמו, ובעיקר המשפחה שלא הקים.
• רשימת הדברים שלא היה מדמיין שיקרו לו – כמו למשל שעשרות אנשים בארץ ידברו עליו מדי שנה ביום הזכרון, או שמספר הנוכחים באזכרתו השנתית יגדל בשנים האחרונות, או שלא יסיים את התואר השני ואז את הדוקטורט בפילוסופיה ואז… ואז…
• ורשימת הדברים שכבר לא יקרו, כמו אי ההליכה והרכיבה בשבילי הארץ כשהוא קופץ לבקר חברים. כי אם הוא היה, הוא בודאות היה מגיע לויסקי שכל כך אהב או לסתם ויכוח טוב שהוא עתיד לנצח בו.

בספר המחזור הוא כתב לנו "לסיום, אם הייתי מגביל את עצמי לדבר אחד בלבד שהייתי מאחל לכם, היה זה שתעיזו להפוך את החיים שלכם לחיים אמיתיים". בזכות דיויד הרבה מאיתנו מעזים. 
כשאתם הולכים על שבילי ארצנו ויודעים שנפקדים מהם אנשים רבים, תדעו שיש עוד אחד, דיויד דמלין

יהי זכרו ברוך