מסדרון אל הבלוג

"שיחות מסדרון" הוא בלוג שעוסק בשאלות בנושאי חינוך, חברה ישראלית, יהדות ואסטרטגיה. המסדרון הישראלי הוא מקום עמוס ריחות, תחושות, קשרים בין אישיים וחיכוך מתמיד בין רעיונות.
זהו המסדרון שבין כיתות בית הספר לחדר המורים, בו מתבצעות השיחות בגובה העיניים בין המורים לתלמידים, השיחות שאינן לפרוטוקול.

הפוסטים הנצפים ביותר

דיויד – 20 שנה אחרי

 

היום בבוקר בפאנל במכללה למדינאות סיפרתי על דיויד.

שוב.

לא תכננתי, זה פשוט יצא. הייתי צריך להציג את עצמי ואיכשהו זה שוב התחיל מדיויד.

עם כל התבלינים של האיש שמאל מובהק שהוא היה שהשפיע עלי ללכת לקרבי, ושל הלא לדבר כמה שבועות בגלל ריב פוליטי של גיל 18, ושל ההתלבטות שלו אם לצאת לשירות מילואים או לסרב, ושל ההחלטה לצאת בגלל החיילים והחניכים ושל מותו ושל כל מה שקרה אחר כך. ובעצם עדיין קורה.

וכמו תמיד עם דיויד שני אנשים ישר סיפרו שהכירו אותו, גלי משירות צבאי משותף ומאיר מסיפורים בלי סוף ששמע עליו. דיויד בהתגלמותו. להתגלם במציאות 20 שנה אחרי מותו.

 

כבר חודש וחצי מאז מאי, מאז יום הזכרון, שהשנה היה פשוט כאב גרון אחד מתמשך.

אבל הוא התחיל מוקדם השנה, כבר במרץ, בגלל דיויד.

ב-3.3.2002 הסתיימו חייו של דיויד ובמרץ השנה ארגנו אירוע כמו שרק המשפחה והחברים של דיויד יודעים לארגן, עם תמונות לא מסוננות וחברים שמדברים עליו בלשון הווה וצוחקים עליו כאילו הוא לא מת ואמור להיות קדוש כזה ואחיינים שלא הכירו אבל שמעו מלא ואנשים שמסתובבים בעולם עם תחושה ממשית שדיויד חסר בו.

ובאירוע הזה דיברתי בפעם הראשונה עם קרני, החברה של, זו שאף פעם לא היה לי אומץ לגשת אליה, אז מזל שלפחות לאחת מאיתנו היה אומץ. לאחת ולאחד. קרני ויותם.

וקרני סיפרה משהו על מכתבים שכתבנו לדיויד שהיא מצאה ושאולי נעשה מפגש, לא יודע, היא גם אמרה משהו על הצפה בבית ומעבר דירה, לא ממש שמעתי כלום חוץ מזה שקרני רוצה מפגש. איתנו. עם הילדים האלה, החניכים של דיויד. וזה נשמע אחלה תירוץ.

20 שנה אחרי יש לנו תירוץ להיפגש עם קרני!

 

זה היה במרץ אז בלי לשים לב קבענו לשבוע אחרי יום הזכרון.

יום הזכרון הזה היה פשוט כאב גרון. זה מה שיוצא מיום הזכרון.

כל הגוש דמעות הזה שיושב לך כשאתה נופל על עוד סרטון ביוטיוב על חלל שלא הכרת ואמא שלו מספרת שהיא הכי מתגעגעת לרגע הזה בשישי בצהרים שהוא היה יושב רעב לשולחן והיא ממשיכה להכין לו את האוכל עד היום, או כשאתה שומע את עשרים אלף איש או את חנן בן ארי נפגש עם ילדים של נופלים. או כשנזכר באלכס שנפל ולא דיברתי איתו בשנתיים מאז שהתגייסנו אבל ככל שהשנים עוברות דוקא מתגעגע יותר. או על דיויד, שרק השנה, אחרי עשרים שהוא כבר לא כאן, נזכרתי בשיחה שהיתה לנו על בנות ועוד אחת שבה הוא היה רציני עד כאב כשהתווכחנו פוליטיקה.

כאב גרון וכאב לב וכאב פנטום.

ולמה זה טוב כל הצפירה והכאבים האלה?

כשהילדה שלך עומדת גאה בבוקר ומראה לך שככה היא עומדת בצפירה, עם הידיים בצדדים ועם המבט קצת למטה ופרצוף רציני בלי חיוך.

וללכת לבית הקברות לעמוד ליד חבר שפעם וליד המשפחה שלו שהיום, או לתיכון הישן או לואדי חרמיה או סתם לפקקים המנומסים של יום הזכרון.

ולקרוא מה הדר כותבת על אחיה איתמר סודאי ולהיזכר בעלי אדוריאן ולדעת שגם השנה לא אמצא פוסט על גרישה פסחוביץ ולהיזכר באמא של גלעד מישייקר וכמה זה כואב בגוף כשעושים שולחן יפה כזה עם מפה שחורה בביצפר עם השם של הבן של היועצת שנהרג במסוק בדרך ללבנון ולחשוב על כמה דברים גבריאל חוטר היה עושה היום וכמה תארים בטח היו לו וכמה ילדות וילדים היו היום לאייל ויעל שורק ולחשוב אם את יוסף גודמן ויונתן עברון ויונתן הדסי הייתי פוגש במילואים או סתם בחיים וללמוד עוד פרט מהדף זכרון על גיא חסון ולהחליט שהשנה אני באמת חייב ללכת לבית קפה שהוא הקים ליד הבית שלו בבקעה.

ולקרוא על הכאבים המודחקים של כל החברים וכל החברים של החברים ולשמוע פתאום על משפחה שכולה שלא ידעתי שהיא כזו שדוקא ממש לא חשבתי שיש להם קשר לזה.

ולהתלבט אם ללכת לטקס בואדי חרמיה או ללכת לדבר עם תיכוניסטים בבויאר ולספר על חברים או לרדת לטקס הגדול בקרית ענבים או אולי ללכת לבית הקברות של מעלה החמישה או כפר אדומים. והשנה רוצה קצת שקט והולך לטקס כאן בבית במעלה החמישה, ומגלה כמה לא שקט, כמה רועש כאן מתחת לקרקע. כמה כאבי גרון מתגלים כאן בצפירה, כשמאיר וילנסקי מארח בסבלנות גדולה ליד הקבר של אחיו משלחת צבאית שממש רוצה לעשות טקס עם כל הרשמיות והשירים העצובים בלי לדעת מיהם החללים.

ואולי לעמוד בפקקים של הר הרצל או קרית שאול ולעמוד ליד קבר של חבר ואולי ללכת לקבר אקראי ולשמוע סיפורים ממשפחה שצמאה לספר. אולי להיות הבחור הזה עם חולצה לבנה ומדבקה של דם המכבים שאף אחד לא יודע מי הוא אבל צריך אותו כי הוא יודע להקשיב וכבר נגמר למי לספר את כל הסיפורים המוכרים, אבל פשוט חייבים לספר אותם למישהו.

להיות המישהו.

ואחרי זה ללכת לגן להוציא את הילדים מוקדם ולהתחיל לתכנן את יום העצמאות, בלי התלהבות בכלל ועם הרבה תחושת חובה ולמה זה טוב?

אולי כי החלטנו שאנחנו גם מקימים מדינה אבל לא מוותרים על עצמנו. וממשיכים להרגיש. ממשיכים לכאוב. אולי בשביל זה זה טוב. ומה דיויד היה אומר לי על המשפט הזה? למחוק ולכתוב שוב. למחוק ולכתוב מחדש. אבל איך לכתוב את זה דיויד, שתקרא את זה בלי ביקורת על ציונות-יתר ועל זה שבסוף כל ספק שאני מעלה בעברית יושבת הצדקה ציונית?

 

ואז הלכנו לקרני.

ישבנו החניכים של דיויד ממחזור ג', בשישי חם של מאי אצל קרני ויותם בבית, אכלנו וריכלנו כמו חזירים. כמו חזירי נוסטלגיה.

בפעם הראשונה נפלה המחיצה ארוכת השנים הזו שחצצה בינינו, שלא ממש אפשרה להתקרב. בהתחלה כי קרני היתה גדולה כזו וקדושה ואז פשוט בגלל ההרגל וכבר לא נעים אחרי 7 או 14 שנה לבוא ולהגיד אהלן אז את קרני? נעים מאוד, כאילו מבאס מאוד, אזכרה והכל, אבל שתדעי שהשם שלך ממש תופס משמעות בזכרונות של כולנו.

אז לא עשיתי את זה ונתתי לזמן לחלוף.

ובמפגש הזה הקליפות פשוט התעופפו להן. כמו פגישת מחזור שרק חיכתה שמישהו יכנס אותה. פגישה של מכרים ותיקים שמעולם לא נפגשו. של אנשים שיש להם כ"כ הרבה במשותף והיו צריכים מתישהו לדבר על זה. גם חזירי זכרונות צריכים להרוות את צמאונם וזה מה שעשינו.

ועל מה לא סיפרו שם? על נסיעות אופניים משוגעות איתו ושיחות אל תוך הלילה ופגישה אקראית בתל אביב וטלפונים מהצבא להתייעץ איתו (איך היה לו זמן וכח איך?) והתייעצויות על בחורות ועל בחורים ועל חלומות עליו אחרי שנים ועל נסיעה להודו ועל אזכרות, כמה אזכרות, ועל זה שהוא לא כ"כ מתאים לטייפ הזה של חלל. אבל בסוף כל הפגישה הזו היתה יותר געגוע מסיפורים ויותר כאב לב להעלאת זכרונות. והרוויה של צמא גדול.

בסוף קרני גם נתנה לנו את הפתקים שכתבנו לדיויד באיזו פעילות וזה באמת היה נחמד בתור תירוץ.

והכנו את קרני לזה שהצמא עשוי לחזור, לא צמא כזה של מים דחוף עכשיו אלא של יין כשיש זמן.

 

ועבר כבר חודש וחצי מאז הורדת הדגל, עלייתו חזרה ויציאתנו מהבועה העדינה הזו.

אבל הכוכבים של יום הזכרון עדיין כאן

 

 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן