כולם מדברים על הסגר הקרוב, אבל איך יעלו ילדי כתות א' לביה"ס בשנת קורונה?
כולם מדברים על הקיטנות של יום ראשון, אבל איך ייצאו בוגרי התיכונים לדרכם אחרי ביה"ס?
חוץ מעל "מחר בבוקר" אנחנו נוטים להתמקד במעברים בין תקופות, ולא לחינם. מעבר הוא גשר מעצב שבו נעשות הרבה מהבחירות של חיינו, במודע ושלא במודע.
ורבים בוחרים בגשרים שבורים.

"אלוהים מרחם על ילדי הגן" אז על כיתות א' מדברים הרבה. לרוב גם יש להם מעגל תומך ודואג של הורים, משפחה רחבה, מורים וקהילה.
ומה יהיה על הגדולים?
"ועל הגדולים לא ירחם עוד"?
אז לכבודם של הגדולים, בני נוער שיוצאים אל עולם הגדולים בתקופת הקורונה, מיועדים הדברים הבאים:
שלוש דרכים מומלצות להתמודדות בני נוער עם המשבר שלפנינו בראי שוק התעסוקה.

מאמר שפורסם לפני כחודשיים ע"י הOECD מעמיק בבעיית התעסוקה של "בני הנוער" כפי שהוא מכנה אותו.
עזבו את האבטלה הגואה, עזבו את העובדה שזהו דור שהולך לשלם הרבה על הפנסיות של דור ההורים והסבים שלו, הבעיה עמוקה מזו.
אחרי המשבר של 2008 הבינו שאוכלוסיה שנפגעת באופן קשה היא דוקא בני הנוער העובדים.
מדוע?
– לא רק כי הם האחרונים שיעסיקו והראשונים שיפטרו
– לא רק כי הם עובדים במשרות שנמצאות בסיכון גבוה לאוטומציה
– לא רק כי לרוב הם מקבלים זכויות מופחתות
– בעיקר בגלל המודלינג: הם לומדים את העסק הזה של להיות עובד בסיכון, של פרנסה בדוחק, של מהיד לפה.
וזה הזמן לומר את המובן מאליו – שהנוער הזה שאנחנו מדברים עליו הוא בעיקר נוער שמגיע מסביבה סוציואקונומית נמוכה.
וכאן מגיע הסאבטקסט המכריע: החלומות שלנו מעוצבים לפי מודלים מוכרים:

• מכירים את הרופאה שהיא בת של רופא?
• את הטייס שאסור לו לאכזב את משפחתו שיש בה כבר 3 דורות טייסים?
• את בעל העסק שלמד מאמא שלו מה זה להחזיק עסק עצמאי?
• את המורה שהיא בת למשפחת מחנכים מפוארת?
• את החקלאי שהצטרף למשק של ההורים ומחקלאות הוא שולח ידו גם בנדל"ן

על כל אלה יש גם את בעלי הפרנסה הבסיסית, שגדלו בדירה שכורה, שהוריהם היו פועלי יום או מקבלי קצבאות, וזה המודל שהם מכירים.
אנחנו שומעים מדי פעם על אלה שפרצו את המעגל והם כובשים את התודעה הציבורית בסיפור מהאגדות, אבל הם היוצא מן הכלל.
לחבר'ה האלה הולך להיות עוד יותר קשה בדור הבא והקורונה היא דוקא הזדמנות לשאול את עצמנו איך מסייעים להם לפרוץ את התקרה הדי נמוכה של חלומותיהם.

יאללה, לצעדים המומלצים שגובשו ע"ס מחקר משווה של מערכות חינוך מאז 2008:
1. ליצור קשרים חזקים בין מערכות חינוך למקומות עבודה:
הקשרים הללו כוללים התנסות, למידה תו"כ עבודה (אנשי חינוך מכירים PBL אז כאן זה WBL – Work Based Learning), הבנה של סוג העבודות שיכולות להתאים לי, תרגול מיומנויות חשובות, חשיבה על התואר שאוכל ללמוד ועוד ועוד.
2. לספק מידע והדרכת קריירה ממוקדת לכל הלומדים:
אנחנו יודעים (וכאן הלינק) שהציפיות של בני נוער לגבי שוק העבודה נוטות להיות לא ריאליסטיות, מוטות מאוד ע"י מגדר ורמה סוציואקונומית ובעיקר לא מבוססות על כישורים אישיים אלא על דימוי שגוי.
בתקופה שבה מערכת החינוך אורכת הכי הרבה שנים בהיסטוריה האנושית, פשוט אין תחליף לתיווך מותאם לשוק התעסוקה שיכול לעשות את כל ההבדל.
3. לסייע לבני הנוער גם לאחר סיום ביה"ס:
בין שאר משימותיו, ביה"ס הוא כלי שנועד להכין את בני הנוער לתחרותיות בעולם המודרני.
עם זאת, אין אשליה שמוסד ביה"ס יגדע את העוני והאבטלה…
"מרשת הצלה לטרמפולינה": מה שחשוב לעשות ברמה הלאומית זה לייצר יותר טרמפולינות – רשת שתופסת אותך אם אתה נופל ומקפיצה אותך בחזרה לעמדה של תחרותיות: הכשרות מקצועיות, למידה לאורך החיים ואפשרות ללמוד מיומנויות וכישורים חדשים ורלוונטיים.

יבואו ויטענו שיש כ"כ הרבה משפחות קשות יום שצריך לדאוג להן לפני הדאגה לבני הנוער.
אז זהו, שלא. בני הנוער חסרי הכישורים של היום הם ראשי המשפחות העניות של העתיד.
גרוע מכך – היכולת שלהם לפרנס בעולם הולך ומתקדם תישחק ותרד. אוטומציה גוברת כבר אמרנו?

כולם מספרים לנו שחצי שנה של משבר מאחורינו ולא ידוע כמה עוד לפנינו.
אבל זו שגיאה קשה.
למעשה שנים של משברים מאחורינו: כלכליים, חברתיים, תרבותיים.
זו העת ללמוד מהם והקורונה היא ההזדמנות הזו.