לפני כמה ימים ביקרתי חבר וכשהבן שלו הצטרף התחלנו לדבר על אחד הנושאים שאני הכי פחות אוהב בעולם: כדורגל.
לא סתם על כדורגל – על הנצחון המפואר של מכבי חיפה על פריז סן ז'רמן לפני כמה ימים פה בארץ. כן כן – הנצחון של חיפה! המשחק
כידוע נגמר 3-1 לפריז אבל אנחנו דיברנו על כמה דקות החסד שבהן אנחנו (יעני הישראלים כולם) הובלנו עליהם (על הגויים שכל כך טובים בכדורגל) 1-0.
ומה זה 3-1 סופי לעומת 1-0 רגעי וצודק?
את הפטריוטיות לגמרי הבנתי אבל היתה שם איזו אנרגיה שלא ידעתי לזהות. איזו תחושת נקם וצדק שביקשו הכרה.
"זה באסה לאהוד דוקא את הקבוצה שמפסידה", אמר הבן של החבר, בחור שמתכונן לבר מצווה, "אבל במקרה הזה אין לי
בעיה כי חיפה הראו להם מה זה".
סיפרתי להם שראיתי את המשחק רק מהאמצע כי הבן שלי ביקש שאעיר אותו כדי לראות את הסיום ושגם אנחנו זכינו לראות שני גולים. אמנם של פריז אבל בכל זאת. והם לא הבינו איך עשיתי טעות כזאת.
"האמת שאני לא מת על כדורגל, אבל אם כבר אז אני דוקא אוהד את האנדרדוג".
מה זה אנדרדוג? שאל הבר מצווה ואבא שלו הסביר שזו הקבוצה החלשה, זו שבדרך כלל לא מנצחת.
"אבל למה??" הוא כמעט שאג עלי, ופתאום הוא נראה יותר בן 25 מבן 13.
האמת שככה גדלתי.
זיידה היה סבא של ספורט. הוא היה מאוד מעורב בחינוך שלנו, כולל כדורגל וכדורעף על הדשא בכל הזדמנות, אבל בכל מה שנוגע לחינוך לצפיה בספורט הוא נחל כשלון די צורב. אחת לשנתיים היה חודש שאי אפשר היה לדבר איתו – פעם מונדיאל ופעם אולימפיאדה. רק הוא והאהבה הגדולה שלו. והוא כמעט תמיד הפסיד, כי הוא תמיד אהד את האנדרדוגז. לא מאיזו הלקאה עצמית, פשוט ככה הוא האמין.
הסיפור שגדלתי עליו היה שהסבא האסיר ציון שלי ניצל ממחנה העבודה בסיביר רק בזכות הספורט והיוזמה האישית. הוא הפך את עצמו למאמן קבוצת הכדורגל של המחנה (שני מימין כאן בתמונה), ארגן כדורים מגרביים ישנים שתמיד היו בחוסר וגיבש קבוצה.
ולא רק שהיו לו שחקנים, הוא גם קיבל אישור לנסוע איתם ברחבי סיביר ולשחק מול קבוצות אסירים אחרות. וככה יום אחד הוא גם פגש את סבתא שלי באיזה חור בסיביר והם היו צריכים להחליט תוך יומיים על חתונה, אבל זה כבר לסיפור אחר. העניין הוא שהספורט החזיק לו את הראש מעל הדכאון של המחנה ומעל הייאוש של הסובייטים ונתן קצת תקווה לזה שיום אחד הוא, האנדרדוג המושלם, ייצא משם וינצח.
ובמשחק הגדול של החיים, נגד כל הסיכויים, הוא באמת ניצח. ואחרי שישב בסיביר 15 שנה בגלל פעילות ציונית ועוד כמה שנים של סירוב עליה, הוא והמשפחה פתאום קיבלו אישור עליה ארצה ומשם הכל היסטוריה. הוא לא הפסיק לשחק בפוליטיקה ציונית ובקידום עליה מברה"מ לשעבר והמשיך להילחם נגד הפייבוריטית הגדולה של התקופה, וגם שם לקח חלק בנצחון הגדול של שנות ה-90, אז
שפתאום אל מול איזו אולימפיאדה או כמה משחקי כדורגל שיחליף את כל אמונותיו?
זה לא שהוא באמת העדיף את הפועל בית שאן על מכבי תל אביב, הוא פשוט נצמד לסם החיים שלו, לידיעה שאפשר לנצח נגד כל הסיכויים אם אתה מאמין ואם אתה מתעקש ואם אתה מתמיד. כמו שהוא עשה. וככה גם היתה האמונה שלו בישראל, שהאנדרדוג ינצח.
וזה מה שסיפרתי לבן של חבר שלי שרק שאל אחר כך אם אפשר לפגוש את סבא שלי.
סיפרתי שקראנו לו זיידה ושהוא נפטר לפני 10 שנים, אבל אם הוא היה בחיים אז בסוכות הקרוב הוא היה חוגג 103.
אז אמנם האזכרה כבר היתה והיומולדת עוד לפנינו, אבל הסיפור הזה מלווה אותי לקראת השנה החדשה. אולי כי הוא נותן לי
לגיטימציה לא רק לאהוד את האנדרדוג אלא גם להיות כזה לפעמים, ולדעת שבין זה לבין השאלה מי ינצח בסוף אין שום קשר.
שתהיה שנה טובה גם לאוהדים וגם למי שלא סובל כדורגל ולחיי הנצחון על פריז!