כל כך מאיר שלו מצידי לכתוב על אוכל ולפתוח בוידוי: המספר השמור של בית הוריי בסלולרי שלי נקרא 'אוכל של אמא'.
זהו, הוצאתי את זה.
כמה פעמים בשנים האחרונות כמעט שיניתי את הכותרת, לאחרונה אפילו בעצת ילדיי, אבל לא מצאתי חלופה הולמת. מה אכתוב, "אמא ואבא"? "הוריי"? "המקום בו גדלתי"? "הבית בכפר"?
וכך "אוכל של אמא" נשאר.
אז תחשבו על ההרגשה של לרדת מירושלים בכביש ים המלח, לחלוף על פני מעלה אדומים, לפנות שמאלה ב"צומת בלוטות הרוק" (המכונה בלשון מע"צ בשם היבשושי צומת כפר אדומים), לעבור את כיכר "אתה אוטוטו עם הכף בסיר" (המוכרת בפי כל ככיכר תחנת הדלק), לטפס עם הרכב בעליית "ממ… מעניין מה יש במקרר של אמא" (הידועה גם כעליה שלפני החממות), ואז, כשכל מחשבותיך מרוכזות במטבח על מקרריו, תנוריו, סליקיו ומחבואיו, אתה פונה באחת שמאלה לאזור התעשיה.
בום. משהו השתבש בתרגולת ואני מוצא את עצמי לראשונה בפתחה של "המעשנת".
השם מבטיח, המיקום מפתה, אבל כבר כשהגענו ידעתי – יש להם תחרות רצינית. תחרות עם הפנטזיה הבלתי ממומשת על "אוכל של אמא". בהצלחה להם..
כשעדי הזמין אותי להצטרף אליו למסורת המקודשת של "ביקורת מסעדות ע"י אנשים שלא מבינים בביקורת מסעדות" לא התלבטתי לרגע – ידעתי שאני עומד בקריטריון בהצטיינות יתרה.
ובכלל, מי חשב על החיבור המפתיע של יום א' בשבוע עם אכילת סטייק במסעדה?
האוירה שקיבלה את פנינו היתה עיצוב במבוקי, שלט של החטיבה להתיישבות ודי בזריזות גם טעימות של בירה צוננת מהחבית (או אם נתרכז במה שחשוב: תוך כמה דקות שתינו בירה מהחבית. לטעימה. בחינם). וכדי לא לבגוד במנהגי משפחתי לדורותיה, אחרי הטעימות הזמנתי בירה אחרת.
אחד היתרונות של ימי ראשון במסעדות, כך הסתבר לי, הוא מה שכינינו בצה"ל 'מימד ההפתעה' ומכיוון שמעולם לא הפסקנו לצעוד על קיבתנו, גם כאן נהנינו להיות מופתעים (טוב, גם אם לא נהנינו אז אני מנסה לעבוד על הצד האופטימי שלי, נא לא להפריע): בקיצור, בימי ראשון אתה מגלה שיש שני עולמות: התפריט והמטבח. האילוזיה והממשות. הפנטזיה והריאליה. נראה לי שהובנתי. וכך, לאחר ששני מעוכבי קבלת החלטות שכמונו החליטו סופסוף על המנות, נוכחנו לדעת שחציין לא נמצאות במטבח. אך לא מבקרי-מסעדות-דמיקולו שכמונו נישבר, וכך יצא שבעקבות היעדר צלעות הטלה יצא לנו להזמין את מנת הבית: "המעורב של יואל". ואם מדברים על מנה של ללקק ת'אצבעות (לא אמא, זה לא קרוב אפילו לסירים שלך אבל תני לפרגן רגע), אז אתם חייבים לעצמכם את הראשונה של "כבד עוף מוקפץ עם בצלי שאלוט תמרים ויין אדום מוגש על פירה" (החסכון בפיסוק – במקור). בדקתי – כל הפרודוקטים שם וזה פשוט מעולה (אמא, האמת שזה כבר מתקרב, אבל מאיפה הצורך הזה להשוות כל הזמן?).
משם שייטנו מעדנות לנשנושים קלים כגון אנטריקוט (אנטריקוט, מה יש להוסיף?), קרפצ'יו סינטה (געגועיי), אורז פטרוזיליה וסתם תפוחי אדמה מעולים.
אני הייתי בטוח שלפנינו ערב רגוע ושלו של שיח רעים, אבל רק באמצע הארוחה, כשהשולחן היה ערוך ל-4-6 אנשים, הבנתי את גודל האחריות: עדי היה מעט חלושס והיה מוכן לאכול בכמות של 2 אנשים בלבד, ועלי הוטלה משימת החיסול. לא פשוט, אבל מי שעצר את נשימתו יוכל להירגע: המשימה הושלמה.
על נושאי השיחה חל חיסיון כמובן, בעיקר כשמדובר על שיחה עם יועץ על כמו עדי, אך אוכל לעדכן שתוך כדי הדיבורים עברנו לקינוח ואין כמו מר ארבל כדי לסייע בהתמודדות עם דילמות קולינריות: אז כן – בזכותו הזמנו שני קינוחים. אניני הטעם וצרי המותן שיבקשו בכל זאת הכרעה בין פאי התפוחים (עם גלידת וניל) לבין עוגת השוקולד החמה (עם גלידת וניל), כי לא תמיד יש לך את עדי שישכנע ששניים עדיף, ייאלץ לסור ל"מעשנת" בעצמו כי זו משימה שגם אחרי משתה כמו שעברנו גדולה על מידותיי.
אם היו שואלים אותי לפני שנה מהי הדרך האידיאלית לחגוג את יום ירושלים ה-52, אני לא חושב שיכולתי לחשוב על רעיון טוב יותר מאשר מסעדה בפאתי בירתנו, הרבה בשר, בירה במידה, יותר מדי גלידה וניל ואיש רעים להתרועע.
מטעמי נאמנות אחרי הארוחה חייגתי מיד ל"אוכל של אמא", התוודיתי על הכל, נשבעתי שגם אחרי כל מה שעברתי הערב עדיין אין על הקרעפלאך שלה, והבטחתי לחטט בסירים בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
ונסיים באיחול הציוני – "אם תרצו איזו מסעדה" לכו למעשנת של יואל. או שדברו עם עדי.
ואל תשכחו להתקשר לאמא!