בסוף 2005, ממש חודש אחרי השחרור, הגעתי להר איתן להשתתף במירוץ ופגשתי לוחם צעיר מהיחידה. למרות שהיה בינינו פער של קרוב ל-3 שנים, הכרנו מפעילויות משותפות ויצא לנו לדבר קצת, לצחוק קצת. וגם להיזכר ביונתן עברון, חייל מהצוות שלו שנהרג שלושה חודשים לפני כן בפעילות המבצעית הראשונה של הצוות. 

אני ניצלתי את ההזדמנות להתגרות בו שאספר לעמוס גופר, קצין הכושר המיתולוגי של מגלן, שהצלחתי לעקוף אותו, אבל זה לא עזר לי כי הוא סיים את המירוץ הזה במקום השלישי, בעוד אני חושב על תירוץ סביר. הוא זכה בעוגיות המפורסמות של אמא של תני גודמן שלזכרו נערך המירוץ ההוא, ונעלם מחיי. למשך חודשיים. עד ששמעתי ברדיו על תאונת הצניחה והבנתי שהמירוץ היתה הפגישה האחרונה.

כמו בכל כך הרבה מקרים, רק בשבעה הבנתי איזה בחור הכרתי. כל הרמזים כבר היו שם – ההומור, הקלילות, הגשר שבין הישראליות לאמריקאיות, השאיפה לנצחון במירוץ וההתלהבות הרבה מזכיה ב…עוגיות! – אבל אנחנו עם הנטיה האנושית המקוללת להעריך אותם אחרי שהם כבר לא. 

השנה הגעתי שוב להר איתן. הפעם במקרה, יום שישי של ינואר. ופתאום כמה חבר'ה ממגלן מגיעים באיזה רכב, ועוד פרצוף מוכר בקצה הרחבה וחבורה של חיילים צעירים עם חולצות מירוץ. ופתאום נשמע קול מוכר מאוד ועמוס גופר מכריז "שתי דקות להזנקה", אני מתקרב ותוך רגע מוצא את עצמי משתתף במירוץ לזכר.. יוסף גודמן! אז שוב נפגשנו. באותו מקום. רק שהפעם לזכרו.

המחשבה שליוותה אותי באותו יום לפני שלושה חודשים, היתה עד כמה ההנצחה האותנטית של נופלים מאפשרת למי שהם היו להמשיך ולחולל צירופי מקרים בעולם. משפחה מרשימה כמו זו של יוסף גודמן, בשילוב עם יחידת מגלן ואנשים שאיכפת להם, משאירים את הטוב שבנופלים באופן מזוקק לעוד כמה שנים פה איתנו על האדמה הזו.

לפני כמה שנים 'עובדה' עשתה את אחת התכניות העצובות והמרגשות על הצוות הזה – צוות עמרני.

על האובדן והנוכחות של עברון וגודמן. יהי זכרם ברוך