"איך בונים ספינה?
אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול והאינסופי.
ולא אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תכניות ולבנות ספינה."
לאחר חמש שנים בתפקידי כמנהל אגף אסטרטגיה של משרד החינוך, אני נפרד ופונה לדרכים חדשות.
השנים הללו היו שנים של היכרות קרובה עם חברים יקרים, שנות למידה והעמקה, יצירת חיבורים עם כלל שותפי מערכת החינוך בארץ, חשיבה על עתיד החינוך ומפגש עם נשים ואנשים מלאי כוונות טובות ורצון לשפר את מערכת החינוך שלנו.
התודות וההערכה שלי באמת רבים, אבל בצד המתכון הרגיל של מכתבי פרידה מסוג זה, ובגלל שהרי מדובר במשרד החינוך, רציתי לשתף אתכם בתמצית גם בכמה שיעורים שלמדתי אני בשנים הללו:
שיעור 1: ששיתופי פעולה לא עושים עם יחידות, אלא עם אנשים.
כל פרויקט שהיתה לי הזכות לקחת בו חלק התחיל בויכוח טוב, בחידודים ושינויים, אך בכאלה שנסמכו על אמון הדדי וחיבה בסיסית. הרשימה ארוכה ולא אזכיר כאן את כל השמות, רק אציין שהיו לי שנים של ויכוחים נהדרים!
שיעור 2: על המעבר ממרומי שיח הרפורמות והחזון למדרונות הבירוקרטיה המצמצמת והדוגמטית במחי ישיבה אחת.
לצערי למדתי שבתחרות ביניהן, ותמיד ישנה תחרות, לרוב הבירוקרטיה מנצחת. ושהמשפט הידוע "תרבות אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר", נכון גם כשמכניסים פנימה את "בירוקרטיה" ו"חזון" – בסדר הזה.
לשיעור הזה יש גם יוצאי דופן כאשר על השיבר הבירוקרטי יושבים אנשים עם שאר רוח ורצון לסייע, והתברכנו גם בכמה כאלה!
שיעור 3: על האתגר שביצירת שפה משותפת משרדית ואסטרטגיה לאומית. עמד על הנושא באופן חד ד"ר איתי אשר ז"ל, שהגעגועים אליו רבים, ושממש עד יומו האחרון דיבר עם כל אנשי המטה והמחוזות על קולבורציה ושיתופי פעולה.
זכינו לקחת חלק ולהמשיך את הדרך שפרץ בעיצוב 'דמות הבוגר' – הגדרה של מדיניות פדגוגית לאומית שתאפשר למשרד החינוך – המשרד הממשלתי החשוב בישראל – להגדיר באופן מוסכם את מטרותיו ומדיניותו. או בשפה כללית יותר – את האסטרטגיה של מערכת החינוך הישראלית!
שיעור 4: ששיח ביקורתי רק נראה מפחיד, אבל כאשר הוא נעשה מתוך הערכה ורצון לשיפור – הבו לנו מבקרים! אנשים בעלי בטחון עצמי גבוה, בעיקר כאשר הם נושאים בתפקידים בכירים או בכירים מאוד במערכת, מחויבים לדעתי ליצור לעצמם Devil's Advocate ולהקיף עצמם באנשים כנים שיאמרו להם את האמת, או לפחות לא יסתירו מהם את הנאמר בחוץ.
כאשר הסביבה המשרדית שלנו, לעיתים, הופכת לרגישה מדי לביקורת, או כזו שבה כל מבקר הופך לחשוד ואפילו לאויב, היא הופכת לרמוסה וקשה, כמו חצר. וילדים ומורים ומנהלים לא יצמחו ממנה באביב.
אין על יהודה עמיחי
שיעור 5: שאין די בהצהרות ושמשרתי הציבור הרציניים מראים את כוונותיהם במעשים.
אני חושב שצמד המילים ששמעתי הכי הרבה פעמים בשנותיי במערכת הוא "שוויון הזדמנויות" (או בצורתו הפחות מוצלחת "צמצום פערים" ובניסוח העדיף "הוגנות").
אנחנו מרבים להצהיר על חובתנו הבאמת-קדושה הזו, אבל כמה תקציבים אנחנו באמת מעבירים לילדים החלשים? כמה אנחנו דואגים לנטר ולמדוד מורים שלא נכון שילמדו תלמידים חלשים ומזיזים אותם ממקומם עבור מורים טובים יותר? עד כמה אנחנו מוכנים להילחם עבורם ולהתחייב לתוצאות אחרות שיאפשרו להם לא לשעתק את מצב הוריהם?
בעיניי המחוג עדיין מראה על העדפת ההצהרות ושנוכחות המעשים צריכה עוד לעלות.
שיעור 6: שעל מעשים רציניים צריכים להיות מוכנים לשלם במזומן.
כי צעדים חסרי מחיר יעשה כל אחד, ולמה הגענו לכאן אם לא כדי לקדם מדיניות?
רוב הסיכויים שלגורם כלשהו היא לא תהיה נוחה. לא נורא. כי רק ככה אפשר ליישם צעדים קשים מתוך דו"ח דברת, או לקדם רפורמות מערכתיות דוגמת אופק חדש ועוז לתמורה, ואפילו לקדם מהלכים כמו גמישות ניהולית שמקודמת במשרד בימים אלה באומץ ובנחישות.
האם יש לנו הסבר אחר לכך שכבר שנים ארוכות לא חל כל שינוי ארגוני רציני במטה המשרד? אני מניח שהסיבה איננה שהמבנה מושלם או תואם את הצרכים, אלא שהתשלום יקר מדי למי שאמור לפתוח את הארנק. המשלמים האמיתיים, אגב, הם תלמידי ישראל.
שיעור 7: שאני הולך להתגעגע מאוד לפרויקטים מערכתיים!
כי איפה עוד אפשר לחלום על הובלת מערך תכניות העתודה של מערכת החינוך?
או על ריכוז ועדת אוטונומיה משרדית?
או על פרויקטים בנושא שוויון עם תכנית דגל כמו 'מישרים'?
ופיתוח תפישה אסטרטגית על אתגרי מערכת החינוך 2030 והגדרת 12 אתגרי מערכת החינוך?
ועל פיתוח תפישה בנושא ההורים במערכת?
ועבודות שונות בנושאי מורים ומנהלים?
ובנושא מארג היחסים של המערכת?
או על שותפות בעיצוב דמות הבוגר והמדיניות הפדגוגית הלאומית של המערכת?
זה המקום עבורי להוקיר במיוחד את בעלות האומץ והמחויבות ד"ר מירי שליסל וד"ר אודט סלע!
שיעור 8: שאני מאמין בקדנציות בתפקידים במגזר הציבורי. או לפחות ברוטציות, כבארגונים אחרים.
הסיבה שבגללה החלטתי לא לקחת חל"ת אלא להתפטר היא שאני עובר לתפקיד תוכן באזורים הפוליטיים של העשיה הציבורית בישראל.
אבל אתם יודעים מה באמת מפתיע בתגובות שקיבלתי? העובדה שהתפטרות כזו היא עד כדי כך מפתיעה. ובעצם זה הגיוני, כי המערכת מעוצבת בצורה שתתמרץ אותנו להישאר, לנסות להתקדם מהפוזיציה, ולהיות תמיד בתודעה של "שנאת סיכון" ותחושה שעזיבת המגזר הציבורי היא הימור פראי.
העניין הוא שכשאנחנו מדברים על שוויון הזדמנויות, על הצורך בגמישות ועל מתן אפשרות לטובים להתקדם אנחנו בעצם מדברים גם על תחלופה בריאה בין תפקידים, על פתיחת מכרזי שירות המדינה להתמודדות כלל הציבור העומד בתנאי הסף ועל שימוש שוויוני בנכסים ציבוריים, כמו תפקידים בכירים בשירות הציבורי. אם לא היה כ"כ קשה לצאת גם לא היה כ"כ קשה להיכנס.
ובמילים פשוטות – תחלופה לא תזיק גם במחוזותינו.
שיעור 9: שרבים המדדים והנתונים המטרידים שנסתרים מעינינו.
נתונים רבים ידועים ומטרידים (למשל מדדי הפערים בפיזה או הפער בין רמות הציונים במיצ"ב ובמבחנים הבינ"ל), אך ישנם כאלה שצריכים להטריד אותנו יותר משהם מטרידים היום.
הדוגמאות רבות:
- למשל, שהמיתאם בין ותק המנהלים לבין הישגי תלמידיהם איננו חיובי, בלשון המעטה.
- או שדוקא בבתיה"ס החלשים תחלופת המנהלים נמוכה יותר, מה שכמובן לא משפר את הישגי התלמידים ואת שוויון ההזדמנויות.
- או שתכניות שאנו מתקצבים ומקדמים כפתרונות לחלשים, אינן מביאות את התוצאות הרצויות.
- או שמבחני הבגרות שלנו – הגביע הקדוש של המערכת – אינם מתוקננים, ושיש לנו מערך מדידה והערכה לאומי מפואר בשם ראמ"ה שאינו מעורב במדידה המערכתית אליו מכוונת המערכת כולה.
מה אנחנו עושים עם כל אלה? שאלה טובה ומטרידה.
שיעור 10: שברגע שמספיק אנשים רוצים – מצליחים להזיז את האבן מעל הבאר. ואפילו להוציא את האבנים מתוך הבאר.
וחשוב לומר שרבים וטובים נמצאים כאן במשרד ויכולים ורוצים להוביל שינויים, ואילו נדע לשתף פעולה טוב יותר נצליח הרבה יותר. אני מקדיש את השיעור לכל אנשי השותפויות, ואזכיר את אלה שזכיתי לעבוד ממש לצידם, כמו אתי סאסי ודסי בארי ואורנה פז ואינה זלצמן ומוהנא פארס ואיל רם ויובל אוליבסטון ואיריס וולף ועינת רום ועינב לוק ורותי רווה. ולאנשי המחוזות וליועצים השונים שאפשרו לנו לחשוב ולבצע במהירות וליזמים בעלי המוטיבציה מכלל מערכת החינוך. כי אנשים עם אנרגיות ומטרה מצליחים להביא שינויים גדולים במערכת החינוך, למרות שיעור 2 הקשוח.
האנשים המצוינים שפגשתי בדרך היו רבים, ואני רוצה להזכיר בראשם את ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, שהיתה המנהלת שלי במהלך כל תקופת עבודתי במשרד. אם להזכיר רק אחד משלל יתרונותיה, הרי שזו החשיבה הפתוחה, המאפשרת, המפרגנת, המשחררת ונותנת האמון – התנהלות שלא מצאתי רבות כמותה. צורת החשיבה וההתנהלות הזו של מיכל אפשרה לי לחלום, ליזום וליצור שיתופי פעולה רבים.
היתה לי הזכות לעבוד לצידה של הילה לנקרי מיוסט, כאשר אגפי האסטרטגיה והתכנון צועדים יד ביד, ותמיד באמון, במקצועיות, בלמידה ובחיוך.
מתוך הסטודנטים הרבים שעברו באגף לאורך השנים, הטביעו את חותמם רבים: ליאור אברהמי, יקיר פרטוש, זיו היימליך, שני קרסיק, ענבר זית ויותם הלפרין.
גם ד"ר נעמי מנדל לוי המיוחדת עבדה תקופה באגף וזכינו כולנו, רביד בן זאב שהיתה חלוצת הצוערות ויואב רסקין שמלווה את האגף בלי קשר לשאלה אם הוא מועסק בו אם לאו.
וכמובן שמח לציין את מזי שרטר, שושי ממן, רחלי שריקי, נמרוד דגני, רביד נבו תלם, חנה קדרון ואיתי בן ארצי שכ"כ שמחתי לעבוד לצידם במהלך השנים הללו.
עתידו של האגף מונח על כתפיהן הרחבות של אפרת צנגן ויעל נחום, אליהן הצטרף לאחרונה גם אור הרמן. את איחולי ההצלחה שלי אני מקדיש לשלושתכם!
לסיום – בניגוד לדימוי המקסים של אנטואן דה סנט אכזופרי שמצוטט בפתיחה, ולמרות שמשרד החינוך מתואר באופן קבוע כספינה גדולה, אני חושב שלגבינו המשפט איננו מדויק.
המשימה של הגננת, המחנכת, המורה המקצועית, המנהלת – היא בדיוק זו שמתוארת בסיפור הקצר שלמעלה.
אנחנו אלה שאמורים לאפשר להם לבצע אותו כמו שצריך.
אבל כפי שלמדתי ב-5 השנים האחרונות, כמנהל אגף אסטרטגיה במשרד, אנחנו לא באמת מאפשרים להם לבצע את התנאי הראשון שבמשפט ולאסוף את האנשים שאיתם ירצו לצאת למסע.
ואם כל תמצית החינוך היא במפגש בין אדם לאדם, אז המדיניות שלנו חייבת לאפשר את המפגש הזה ולממש את המשפטים שהפכו רווחים לאחרונה: גמישות ניהולית ואוטונומיה. כי רק באמצעות בחירת אנשי צוות מעולים, ניהול עצמאי ואחריות אמיתית יוכלו מנהלי בתיה"ס שלנו לבנות את ספינותיהם המגוונות. בעיניי רק כאשר רב חובל בוחר את מלחיו והם בוחרים להאמין בו, ניתן לגלות יבשות חדשות.
ובנימה אישית, זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני פונה לתחום שאינו (רק) חינוך אלא עיסוק במדיניות כללית. הניסיון הרב שצברתי במטה משרד החינוך ישמש אותי בכל תפקיד שאבצע בעתיד ואני אסיר תודה על ההזדמנות הזו שניתנה לי להשקיף מהמרפסת הייחודית של 'לב-רם' על החברה הישראלית. הגעגועים לחינוך כבר התחילו ואני בטוח שאחזור בהמשך לכיתה כזו או אחרת.
מאחל לכם את כל הטוב!
זמין להתייעצות ולכל דבר שתצטרכו.
מוטי טאובין,
מנהל אגף אסטרטגיה (במיל')