פורסם בעלון 'עולם קטן' לכבוד יום העצמאות ה-67 למדינת ישראל
סבי עליו השלום היה העגלה הריקה שלי. במלוא תפארתה.
כנראה שאם הוא היה שומע אותי אומר זאת הוא היה מתעלם ושואל אם כבר מצאתי את דרכי לתרום למדינה, בעיקר לקראת יום עצמאותנו הקרב.
בביתו של זיידה – 'סבא' ביידיש – היו תמיד כמה סמלים שאי אפשר בלעדיהם: נר נשמה ביום השואה וביום הקדיש הכללי, עצבות קורעת לב ביום הזכרון ולאחר כל פיגוע, דגל ישראל ביום העצמאות, וודקה בארון ל'לחיים' ספונטני, שרפרף לאורח וכיפות במגירה לכל צרה או חג שלא יבואו. תמיד מוכנים.
דברים שונים ריגשו את הדור שלו: תמונת מטוס עולים הביאה אותו לידי דמעות, אבל הכינוי 'עגלה ריקה' השאירה אותו אדיש. כמו כלפי יתוש סורר שעשוי להטריד מנוחתך, אך לא ישנה את התנהגותך במאומה. גם אני לא הייתי מעלה את הביטוי הנדוש אלמלא עלה בשיחה אקראית, וכמו החזיר את השיח ההיררכי החילוני-דתי לקדמת הבמה.
נדמה ששתי העגלות המדוברות כבר מתפוררות ומעלות אבק, אך עדיין עומדות על הגשר ומחכות להכרעה. מדי פעם מתעוררים נציגים בציבור היהודי בישראל ותובעים את זכות העגלון שלהם להובלה. אימי נהגה לומר לי, דקה אחרי תחילתו של ויכוח על מטלות הבית, שכבר הייתי מספיק לסיים ולחזור וחבל על המאמץ. אבל 63 שנים אחרי אותו מפגש מפורסם של החזון-איש ובן-גוריון, נראה שהעגלות אינן מתכוונות לסיים את הויכוח כי בעצם אינן בדרך לשום מקום, והן שם רק לצורך התגרה הפוטנציאלית. הן שיתפוררו להן. הבעיה שאנחנו עודנו ניצבים יחד איתן.
יום העצמאות דומה באופן מדויק לדילמת העגלות, והוא האתגר הגדול של החברה היהודית בימינו. ב-1949 נקבע יום העצמאות בחוק, ולמעשה מדובר ב'חג חירום'. תשתית שהוכנס בה תוכן מן הגורן ומן הרפת. השאלה הניצבת לפתחנו היא האם נצליח להפוך אותו לאחד החגים היהודיים – כחנוכה, כפורים, כפסח – המבוססים על מאורעות היסטוריים אך עיקר מבטם צופה פני עתיד. האם נוכל לייעד את היום שמציין את תקומת ישראל השלישית למגדלור ולחג של חזון?
ויכוח העגלות זהה לסבך יום העצמאות בימינו, בתפקודם כאנדרטה היסטורית. מדובר בשני יתדות היסטוריים שעדיין מקבעים את חיינו הלאומיים בעבר. כי לא יעזרו טקסי משואות, דברי שבח על אתחלתא דגאולה או חידון תנ"ך סמלי. יום העצמאות מקובע בחוסר היכולת שלו לפרוץ ממיקומו כחג "חוקי" לחג לאומי כל עוד לוח השנה העברי לא ייאמץ אותו לחיקו כדרך כל חג ומועד. אימוץ כזה דורש אומץ ציבורי וצעדים דתיים עמוקים. אפשר לצפות ל'סדר' הלכתי כבכל חג המכבד עצמו, אך הדוגמא המובהקת היא זו של מנהגי האבלות של ספירת העומר גם לאחר ה' באייר. על קביעתו של יום השואה בכז' ניסן, חודש ללא מנהגי תענית, עוד אפשר להתווכח. אך ציון הדרך המשמעותי של הכרזת המדינה, שניתן כאות דוקא במהלכה של ספירת העומר, וממנו ישנה התעלמות מופגנת, עשויה להבהיר את המחסום בפני הפיכתו לחלק אינהרנטי מלוח השנה העברי.
הרב קוק עצמו טורח ומסביר את הסיבה לפיה החלוצים הם שמקימים את המדינה הציונית והולך במו רגליו ותומך בהם בשדותיהם ומושבותיהם. כמו זיידה, אסיר ציון שלחם כל ימיו לעלות לישראל, גם מקימי המדינה היו פרגמטיסטים שבחרו להתמקד בהקמת הפיגומים. הם הבינו שאי אפשר לדון בחינוך לערכים בבתי הספר לפני שהקימונו מדינה. שלא ניתן להתווכח על הצביון היהודי בשבת לפני שעלו מיליוני יהודים ארצה. את תרמיל המצוות הם הניחו בצד, רגע לפני התגייסותם למצוות ישוב הארץ, וזכו להיות חלוצים לפני מחנה שבתחילה לא האמין בהם, אך הם הפכו להיות תקוותו המרכזית.
העגלה שייצג בן-גוריון אולי נראתה ריקה, אך למעשה היתה מלאה בפיגומים. העניין הוא שיום העצמאות בימינו כבר צריך להיות בשלבי עיצוב הפנים. העגלה הריקה של קום המדינה מילאה את תפקידה ההיסטורי, ועכשיו מלאו הימים כדי שנבוא יחד, הציבור היהודי-ישראלי כולו, ונעצב באומץ אתוס של חג עברי חדש בלוח השנה. ועם כל הכבוד, תוספת 'הלל' לתפילה אינה ממלאת את התפקיד הזה, בעיקר אם היא רלוונטית לחלוצים הצועדים ללא המחנה השלם של עם ישראל.
על מצבתו של זיידה חקוק המשפט "לזכר אחיו יעקב שנטמן באדמת ניכר". לכולנו ברור שיעקב מת במלחמה, כדי שזיידה יוכל להיאבק, כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. אבל העיקר עוד לפנינו: החיים במדינה יהודית מתחדשת. באותה מידה אירוע הקמת המדינה הוא חשוב מאין כמוהו, אך רק כל עוד הוא משרת מטרה עתידית וגדולה ממנו – את קיומה של חברת מופת, שבה היהדות הופכת לחוויה ישראלית-תרבותית ולא רק דתית-היסטורית.
רגע לפני שמדינת ישראל נכנסת לתוך עשור הגבורות שלה, ראוי שנפרק את פיגומי הקמת המדינה, נבטל את חוק יום העצמאות, נאפשר לחג שבגר לצעוד בעצמו, ונתחיל להתווכח על תוכן במקום על עגלות מתפוררות