לחתני פרס נובל יש כנראה פריבילגיות משלהם. לאחרונה גיליתי זאת בהרצאה של אחד כזה, פרופ' ישראל אומן, שנשא דברים נחרצים על "האויב שבתוכנו", על הפוסט-ציונות שפשתה בישראל ועל חוסר האמונה בצדקת הדרך של חלקים רבים בעם.
השיעור האמיתי שקיבלתי באותו אירוע היה מבטו המאושר של הפרופסור בשעה הבאה, כשנואם אחר נואם עלה לבמה והבהירו עד כמה הם מתנגדים לדבריו הנחרצים, ואומן עצמו יושב ומתענג כילד על דברי מבקריו. ככה זה כשיודעים גם להעביר ביקורת, אבל בעיקר לקבל כזו.
אחד האתגרים בתקופות לחץ ומתח כמו זו שעוברת על ישראל בימים אלה של "פרעות תשע"ו" הוא לדעת לשאול את השאלות הנכונות. קל למשל לקבוע שהשאלות "מתי יסתיים גל הטרור" או "איך מונעים את יציאת המחבל הבא" הן שאלות דחופות ואף מצילות חיים, אך הן אינן משמעותיות לטווח הארוך. לעומתן, השאלה (המעצבנת) "מדוע חשובים ימין ושמאל דוקא בימים אלה" מהותית בהרבה.
"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" היא אחת הקלישאות המתקתקות שאימצה החברה הישראלית לחיקה כדי להתחזק בתקופות מצוקה ולקדם את תחושת החיבוק הלאומי הנעימה. אך באופן פרדוקסלי, למרות השאיפה המוצדקת להפחתת מתחים, דוקא בעיתות משבר חשוב לחדד תובנות. הדרך לבחון זאת היא באמצעות שאלת המטרה: למה בכלל לדון על פוליטיקה מלכתחילה? למה התחלנו להתווכח?
אז כזכור, הפוליטיקה במקורה עוסקת בשאלת ניהול הפוליס: מהי הדרך הראויה לחברה להתנהל? זוהי שאלה מוסרית שאל לו לאדם ההגון והמעורב להימנע ממנה. אבל משום מה בישראל של המאה ה-21, בחיבוק-דב של הסלוגן המשינאי המייאש "אז למה לי פוליטיקה עכשיו", הפכה שאלת ה'מדינאות', שמלווה באופן בריא במחלוקות, לסמל את כל מה שרע ומבאיש בדורנו.
לא מזמן ביקרו הוריי בגיאורגיה וחזרו משם נפעמים: הם כולם פטריוטים! ולא רק זאת, אלא שכולם חושבים בדיוק באותה דרך פטריוטית. בעצם, כולם חושבים בדיוק אותו דבר.. אסייג ואומר כי הוריי לא ביצעו את הסקר לפי כל כללי המחקר הסטטיסטי וכי הם ניזונו בעיקר מפי השמועה והמדריך, אך אין צורך להפנות את הקורא היקר ללמ"ס הגיאורגי כדי להבין שמדובר במדינה הרבה פחות מפותחת, וניתן להניח שקיים קשר בין הדברים. כי כשכולם מסכימים אי אפשר לצמוח.
"אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה" נאמר כבר בבראשית-רבה כמשל לחידוד תובנותיו של אדם, ולמרות שגם ויכוח בין ידידים עלול להתדרדר לטונים גבוהים, הרי שהערך שבו עולה על נזקיו. המסורת היהודית מלאה בדברי שבח למחלוקת ונדמה שלמרות ההסתייגויות הקלאסיות של "מחלוקת לשם שמים", אין תרבות שמעודדת יותר את חבריה שלא להסכים איש עם רעהו. אז מדוע בישראל 2015 התחושה הפנימית שלנו היא שהקריאה הזו למחלוקת מתנגשת עם הצורך בסולידריות?
כנראה בגלל שזה פשוט נוח יותר. מרגיע להיווכח שכולם חושבים כמוך, שכולם תולים דגל על האוטו או שכולם עושים לייק לאותו פוסט שזועם על פגיעה בערביה תמימה ברכבת הקלה, שכולם מתנגדים לכיבוש או שכולם תומכים בסגר על שכונות מזרח-ירושלים. וכשזה לא קורה ואנחנו מתחילים להיבהל מהדעות השונות שבחברה המגוונת שלנו, אנחנו מעדיפים להגיף תריסים ולהתפשר על המכנה המשותף הנמוך ביותר, בסגנון "כולנו נגד רצח משני הצדדים…".
אבל הבון-טון הישראלי החדש הזה של "בואו לא נדבר על פוליטיקה" הוא לא הפתרון אלא הבעיה: הוא האדישות החדשה.
הקונוטציה ההיסטורית שלנו לגבי מחלוקת מתקשרת לחורבן בית שני, בעוד שם דובר במלחמת אזרחים. דוגמת המחלוקת האחרונה שלנו היא דוקא הפורה ביותר, במהלכה התפצלה היהדות של המאה ה-19 לזרמים החרדיים, הציונים דתיים, הציונים האמריקניים, הציונים הישראליים ועוד. האם מישהו היה מוותר על המחלוקת החשובה הזו? ולאן היינו מגיעים בלי להתווכח ברגעי המשבר הגדולים ביותר שלנו?
הויכוח אולי גורם ליותר מחלות ובעיות לב בטווח הקצר, אך בטווח הארוך חשיבה דיכוטומית וחד-גונית מעולם לא קידמה את האנושות.
אחד מקסמיה של תורת המשחקים, עליה זכה פרופ' אומן בפרס הנובל שלו, בכך שהיא מראה לנו כיצד המחשבה הטריוויאלית שלנו עלולה לעיתים להתל בנו ולגרום להיפך ממה שהתכוונו. ולו רק לשם בירור אינטליגנטי יותר של הפתרונות, שכל אחד מהצדדים כה בטוח בהם, נמשיך להתווכח – דיינו.
אז האם באמת צריך ימין ושמאל? בעיקר בתקופות מחלוקת שבהן עומדת הפוליטיקה, תפיסת החברה והמדינה שלנו, בצמתים קשים של קבלת החלטות, התשובה היא וודאי חיובית.