והפעם בפינתנו "המנוח ואני": קונגרס-מן ג'ון לואיס.
חלפו כבר 3 יממות מאז נפטר אחד מאנשי הממשל האמריקאי הידועים ביותר בעשורים האחרונים. אדם שעוטר לפני שנים אחדות במדליית החירות הנשיאותית, היה ממובילי "מסעות החופש" לביטול ההפרדה הגזעית באוטובוסים בארה"ב, כמו מרתין לותר קינג עמד בקשרים טובים עם הרב אברהם יהושע השל בנושא זכויות האזרח, אבל יותר מכל – אדם שהיה סמל ומופת אמריקאי לקריאה לשוויון זכויות לשחורים וספציפית להענקת זכות הצבעה.

הישג שלואיס לא נהג להתהדר בו היה שהוא הקונגרסמן היחיד שפגשתי אי פעם.

זה היה במסגרת סיור של כמה שבועות לארה"ב במסגרת IVLP: תכנית בינ"ל של מחלקת המדינה האמריקאית ששמה לה למטרה "להטמיע את ערכיה של ארה"ב בקרב מנהיגים ממדינות שונות בעולם" 
וכשהם אומרים "להטמיע ערכים" הם ממש מתכוונים לזה.
"להטמיע" כמו "לשתול", כמו "לנעוץ", כמו "לתפוס": פעולות שאי אפשר להתבלבל במוחלטות ובכוונה שלהן, כאלה שבסופן המושא צריך לעבור טרנספורמציה מלאה.

הימים ימי 2015 העליזים ומחלקת המדינה האמריקאית בפריחה עצומה, המסרים מוטמעים בנו בבטחון אמריקאי מוחלט ואנו, הילידים מ-20 מדינות שונות, זוכים להיחשף לכל הטוב הזה. 
מסוג הסיורים שהמדריך מכנה "מסע" כדי לטעת בך את התחושה שלא מדובר בסתם לינה במלונות 5 כוכבים וב"דמי ארוחת צהרים" בסך 50$ (ולא, זה בסדר, אין צורך להביא קבלה), אלא במהלך פנימי עמוק שאתה מתבקש לעבור עם עצמך.

שיאו של הביקור בוושינגטון DC היה כמובן הביקור בגבעת הקפיטול והמפגש עם אחד, קונגרסמן ג'ון לואיס. 
הכניסה ללשכתו היכתה אותי בתחושה של מגע פיזי עם ההיסטוריה, וזו באמת התחושה המרכזית מהאיש: דמות היסטורית מהלכת בינינו.

פעמים רבות כשקוראים על דמויות ששינו את כיוון המציאות זה נתפס לנו כהיסטוריה: סוג של תופעה מיתית שקרתה פעם מזמן. אבל כשפוגשים אנשים בשר ודם שממש היו חלק מה-Big Six, שליוו את מרתין לותר קינג, שקידמו את זכויות ההצבעה לשחורים בארה"ב תוך מאבק בלתי אלים עם כוחות הבטחון ושלחמו לאורך עשרות שנים את מלחמת אמונתם, אתה מבין שההיסטוריה מעוצבת ע"י אנשים חיים.

אפשר לא להסכים איתם, אפשר להתנגד לדרך, אבל אני זוכר כמה הערצה הרגשתי למחויבות של האיש ההוא, שהיה אז בן 75, שאירח אותנו בחפץ לב ובנדיבות בלשכתו ודיבר על שליחות חייו.

איזה פער הרגשתי בין האותנטיות שלו לבין ה"הטמעה" של מחלקת המדינה.

כמו שסיכמתי עם דיויד, המדריך היהודי-אמריקאי של הקבוצה, הייתי צריך לעזוב מוקדם את סיור התענוגות כדי לחזור ארצה.
 דיויד התווכח איתי קשות ובמהלך אחד הדיונים אפילו אמר לי שהוא רואה בזה צעד לאומני שמעדיף את התרבות שלי על פני הגישה הפלורליסטית אותה הם מנסים להטמיע…

למה לאומני? כי מטרת החזרה היתה להגיע הביתה בזמן לליל הסדר, כדי לחגוג אותו עם משפחתי ובארצי (בסדר הזה).

"אתה יודע מי היה מעודד אותי עכשיו ואפילו מצטרף אלי לטיסה ארצה?" שאלתי.
"
מי?" שאל דיויד.
זה היה השלב שבו גייסתי את ג'ון לואיס לטובתי ואמרתי בשמו: "אדם שלא הפסיק להילחם לטובת חירות האדם ושבילדותו הסיפור החביב עליו היה יציאת מצרים לא היה מוותר על חג החירות של העם שלו. הוא בטח היה מעדיף את המהלך הזה על פני עוד יומיים של סיר הבשר".

נוח על משכבך בשלום איש חירות וחינוך.