ידוע שהעולם מתחלק לשניים: אלה ששונאים רכב חלופי, ואלה ששונאים רכב חלופי אבל הוא מביא אותם למחשבות על חג שבועות.

מילדות אני זוכר את אבא שלי מדבר על הצורך לקבוע "חג עליה לארץ".

הוא תמיד תהה איך זה שבמדינת ישראל, מדינה עמוסת חגים ועולים, אין חג שמציין את אחד הפלאים האנושיים והציוניים הכי גדולים שלה.

ב-2016 התגשמו שאיפותיו, הכנסת קבעה את ז' חשוון כ"יום העליה" ולכבוד חג השבועות נראה לי שהגיע הזמן להסביר למה היום הזה מיותר.

אחת התופעות המבורכות של נהיגה ברכב חלופי היא שאין לך מושג מה תחנות הרדיו שכיוון הנהג הקודם. כך יצא שבמשך כמה דקות של נהיגה הבוקר מצאתי את עצמי מאזין ל"קול ברמה", מתחנות הרדיו החרדיות הגדולות, לא בדיוק תחנת הבית שלי.

משהו בדיבור של השדרן השאיר אותי איתו, הרגשתי שהמאמץ בקולו מספר יותר מהטקסט עצמו.
הוא דיבר על רות. ועל הצורך ללמוד ממנה, סבתא רבתא של דוד המלך, על "גרת הצדק" שנטשה בית מלוכה (כך ע"פ חז"ל), לקחה על עצמה חיי עוני יחד עם עול תורה ומצוות והקימה את שושלת המלוכה בישראל.

האמת צריכה להיאמר שהטקסט ירד בגרונו של השדרן באופן די מוזר. 
הוא דקלם את מה שנהוג לומר על שבועות, אבל רחוק כ"כ מעולמנו. איפה הם כל גרי הצדק שמתקבלים בחיבוק גדול בצל קורתנו?

אלא שגדולתה של רות שלא רק שמצאצאיה היה דוד המלך, אלא שהיא התוותה דרך גם בשוק הרעיונות היהודי והישראלי – מ"מואבי ולא מואבית" ועד הכרה בחשיבות הגרים בימינו.
 כמו עולה חדשה שמגשימה את ייעודה הנסתר: לייבא עמדות, דעות, אידאות ומנהגים אל המקום החדש.

הדימוי של 'עולה חדש' הוא כמי שמגיע לארץ וראשו קצת מושפל. הגו כפוף, המבט המוטרד מופנה הצידה ובודק כל העת אם בשפה הזו שנשמעת לו כאילו שכחו בה ברזלים בקצוות ושכחו לעשות פוליש, מישהו פונה אליו.
חם לו והוא מזיע בצורה שלא ידע שאפשר, וכל זה כשאנשים עומדים אליו קרוב מדי באוטובוס.

אבל כמו הרבה דימויים, הוא פשוט שגוי כתיאור מציאות. הוא תמונה אחת מתוך סרט ארוך.

כי עולה חדש בישראל הוא לא מישהו שדופק על הדלת כדי להתארח. הוא מישהו שמגיע לעצב מחדש את הסלון ולשאול למה בעצם לא להוסיף קומה שניה. העולה בתרבות שלנו הוא בעל הבית. הוא בעל הרעיונות.
הוא המחדש. הוא האברהם, הוא היהושע, הוא הרות 
וגם אם לא בדורו יראה את הפירות אז בדור של ילדיו או נכדיו.
 במקרה שלנו מתוך ממשלת 34 שרים ישנם 6 עולים מ-5 מפלגות ומ-4 מדינות (אתיופיה, גרמניה, אוקראינה, מרוקו). 

במקרה של רות, הנין כבר עיצב את התנ"ך כולו.

אמי ציינה 50 שנה לעליה ארצה בשנה שעברה, אבי יציין את היובל בשנה הבאה.
חג שבועות, שנקרא כך בגלל 50 הימים שמפסח עד אליו, הוא בדיוק החג שבו יש לציין את חג העליה ארצה.
לא רק בגלל העליה לרגל לבית המקדש אלא בעיקר כי הוא מזכיר לנו שמי שחשוב הוא לאו דוקא בועז – האליטה של המקום והמרחב הנתון, אלא דוקא רות – מי שבזכותה מתעצבים הרעיונות והאידאות של הדורות הבאים. אפילו של 'קול ברמה'.

מקוה שהרכב החלופי לא יישאר אצלי לעוד הרבה זמן, אבל מרגיש שהנהג הקודם כבר עשה לי טובה של עולה חדש לצבר.

חג שמח לגרים, לעולים ולרעיונות המחלחלים פנימה אל הבית ואל הלב!