מעולם לא הייתי בלוויות כה קרובות ליום הכיפורים, על אחת כמה וכמה בשתי לוויות כל כך שונות זו מזו.
נדמה שבכל הקשת היהודית-ישראלית קשה למצוא אנשים, אירועים ונסיבות חיים כה שונים, ובכל זאת בעומקו של עניין הם כל כך קשורים.
ביום חמישי לפנות בוקר נגאלה מייסוריה אחותה של סבתי. היא היתה אחרונת הנפילים מהדור הזה במשפחתי. אפילו בני דורה הצעירים ממנה כבר הלכו לעולמם והיא המשיכה להילחם על חייה עד השבוע. ביום שישי, בזמן הלוויתה, נהרג לוחם צה"ל רב"ט נתנאל יהלומי הי"ד.
כה שונים היו. נתנאל היה בחור צעיר שנולד כשסוניה גברטין כבר היתה בפנסיה.
- הוא נולד בבני ברק, היא נולדה בעיירה קטנה בברה"מ.
- הוא גדל בישוב נוף איילון, היא הוגלתה עם משפחתה לסיביר (פעמיים) ועבדה שם בפרך.
- הוא למד תורה כל חייו והתעתד לחזור לישיבה לאחר הצבא. היא זכרה מצוות בסיסיות מבית אבא, ובעיקר שאימה נמנעה מאכילת חזיר גם כשלא היה דבר לאכול חוץ משלג.
- הוא היה בחור בתחילת חייו, היא כבר חיכתה למלאך הגואל.
- אותה ליוו כעשרים איש תחת השמש הקופחת בצהרי היום במסעה האחרון, רובם ככולם גלויי ראש. אותו ליוו אלפים, בקור של יער בן שמן באישון לילה ונדמה שהייתי מהיחידים ללא כיפה או כומתה.
- את הקדיש שלה הקריאו בניה, כדרכו של עולם. את הקדיש הטראגי עליו אמר אביו.
- הוא היה חלק מהעתיד של המדינה הזו. היא היתה מדור המייסדים.
אך למרות העולמות השונים שמהם הגיעו ושבהם חיו, שניהם חיו כאן, במדינת ישראל, והיא היתה חשובה להם כל כך.
סוניה עלתה בשנת 1969, בזמן העליה האידיאולוגית מברה"מ, יחד עם הוריה, בעלה, ילדיה ומשפחתה של אחותה. כל השנים דאגה לפרנסת הבית ולחינוך שני הבנים. ברבות השנים נפטר בעלה וילדיה נסעו לעבוד בארה"ב. כמו ישראלים רבים, גם נסיעתם התארכה מעבר למצופה והם נשארו עם משפחתם בניו יורק. כל השנים ניסו לשכנעה להצטרף אליהם, לגור ליד הנכדות, שלפחות תזדקן לידם. אך היא לא ויתרה על דירת ה-60 מ"ר בקרית אונו. לא בשביל זה היא עלתה ארצה, ובכלל מה יש לה לחפש בקור ההוא, מספיק קר גם כאן בארץ ישרואל.
נתנאל התעקש לשרת כחייל קרבי למרות הפרופיל הנמוך. מהתיאורים עולה דמותו של בחור אמיץ ונחוש שלמרות תקופתו הקצרה בצבא עוד הספיק להגיב בירי לפני שנהרג. האירוניה היא שהאש החלה בזמן שניגש עם חבריו כדי להרוות צימאונם של מסתננים על הגדר. מחווה אנושית שסוניה, בסיביר, היתה יכולה רק לדמיין.
שתי נקודות דמיון קשות נוספות היו בין שני המקרים. האחת היא ששתי המשפחות ייאלצו לקצר את השבעה ואת מנהגי האבלות עקב יום כיפור. סיטואציה הלכתית קשה ביותר שספק אם מאפשרת את הזמן המינימלי הנדרש לעיבוד ראשוני של השכול.
השנייה היא כמות הדיווחים בתקשורת. כל מי שפספס את הידיעות על מותו של יהלומי ביום שישי, כמעט כבר לא יכול היה לשמוע על כך במוצ"ש. באתרים מסוימים הידיעה לא נמצאה בדף הראשי כלל.
עם ההלכה לא זה המקום להתווכח, אך מהתקשורת ניתן באופן מיידי לצפות ליותר. ואם בתיקונים בתקשורת עסקינן, אפשר לקבוע כלל שבזמן הלווייתו של חלל צה"ל לא תושמע מוזיקת קאנטרי בתחנת הרדיו הצבאית של ישראל?
על שכמותם נאמר "שזכותם תגן עלינו".
יהי זכרם ברוך.
חתימה טובה לכל בית ישראל