איראן לאומת הסטארט-אפ

קל לשער כי בשנים האחרונות, בקריצה אירונית של הכלכלה, סטארט-אפים ישראליים רבים פורחים בזכות האיום האיראני. אך פריחה זו לא היתה באה לעולם לולא ראשון הסטארט-אפיסטים העבריים בעת המודרנית, הלא הוא דוד בן-גוריון.

יש שיראו בתואר זה מחמאה גדולה, אחרים יטענו כי הוא מצטרף לשאר חסרונותיו של הזקן, אך את המשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל" אף אחד לא יוכל לקחת ממנו.

לצורך הקמת הסטארט-אפ המבטיח של כולנו פעל בן-גוריון לפי הספר: הגדיר קהל יעד (ובעזרת פנקס אדום ביטל את מי שלא היה קהל אוהד מספיק), גייס משקיעים מקרב אויבינו המרים ביותר (וקרא לזה "הסכם השילומים"), ביטל את מתנגדיו בבוז (ולא נתן לעובדות לבלבל אותו), הקים עליו ועלינו אוהדים ושונאים מכל רחבי תבל ובעיקר מקנאים רבים.

קנאת האומות טמונה באותה תכונה עתיקת יומין שמאפשרת לעם היהודי להפוך את הקערה על פיה בכל סיטואציה מזופתת, אותו ראש יהודי שממציא לנו פטנטים. יש שיקראו לזה קונץ או שטיק או טריק, אחרים יסבירו שזהו השיעור החשוב ביותר שההיסטוריה העניקה לעם היהודי, וחרוצי הדור ימצאו את הדרך המקורית לעשות מזה כסף, לתרום לכלכלת ישראל ולייצר את האתוס היהודי-ישראלי החדש: אומת הסטארט-אפ!

אך עם ההצלחה וההערצה שספגה המדינה הצעירה, בן-גוריון לא הבין את גודלו של זרע הפורענות שטמן לאומה הצעירה שכה צמאה להכרה בינלאומית.

כי ישנן שתי דרכים להצלחה: אפשר להקים חברה מסודרת ומאורגנת, ואפשר להקים סטארט-אפ. יתרון האופציה השנייה בלהט הנעורים שלה: נפגשים בגראז', משנוררים כסף מהדוד העשיר, הראש יצירתי והאווירה בשמים. ההצלחה תהיה כשחברה בינלאומית תרכוש ואפשר יהיה להמשיך למיזם הבא. הבעיה שככה גם נראית הדרך.

בן-גוריון רצה מדובשה אך לא מעוקצה. הוא התאהב בבניה המהירה ובהקרבה והמיזם קידש את כל האמצעים. אבל משהו בדרך השתבש. מדינת ישראל הפכה מהר מדי לאומה שמעדיפה את ההצלחה על האמת. את המהיר על הנכון. רבין קונן על כך בנאום מפורסם ב-92' כשקרא לזה "תרבות ה'יהיה בסדר'", אך כמובן שלא זיהה את שורש הבעיה במורו ורבו. כשמיזם נקלע לקשיים הוא בוחר אחת משתיים – למכור או לסגור, וזו לא בדיוק אופציה שעומדת לפנינו. לפחות לפי מרבית הפרשנים…

לשמחתנו מדינת ישראל אינה מצפה לאקזיט, ובתור מדינה יש לה אינטרסים, שבראשם הגנה על בטחון אזרחיה. אפשר לדון בדרך הנכונה לעשות זאת, אך כאן כדאי לפעול בדיוק כמו בן-גוריון, בחדרי חדרים. לשון הרבים ב"אנו מכריזים בזאת" מתייחסת רק ל-37 חברי מועצת העם, ולא לכל עם ישראל, שלפי עיתוניו ועיתונאיו צריך להיות שותף מלא בהחלטת התקיפה באיראן. והרי אם העם דורש העם יקבל (מה לא הבנתם מהקיץ שעבר?).

אז ישנן שתי דרכים: לנהוג כמו סטארט-אפ רציני ולקבל החלטות אחראיות במחשכים, אבל לזכור שבעומק נפשו של מייסד סטארט-אפ, הוא כבר נמצא בסטארט-אפ הבא. וכאן ההבדל – אנחנו כאן כדי להישאר.

או שאפשר להחליף לרגע את הראש היזמי באחריות, להבין שההיסטוריה מתדפקת על הדלת ולהתייחס למדינה הזו קצת יותר ברצינות. להזכירכם – כבר היו הכרעות קשות. צריך להיות דיון, אבל לא פומבי. צריכים לקבל החלטות, אבל לא תוך דאגה לתנאי המכירה לארה"ב. ולא, דרך ביניים שכוללת brainstorming עם התקשורת היא לא חלק מהאופציות. וכמה שאמירה כזו תישמע כחלק מ"מתקפה אנטי-דמוקרטית", לעיתים על המנהיגים לשמור על העם גם מעצמו.

אז אנא מכם – דונו בנושא האיראני, קבלו החלטות, ופעלו לפי מה שנכון לעם ישראל. ואל תערבו אותי, אני רוצה שהסטארט-אפ הזה יצליח.