ביום רביעי השבוע חזרתי הביתה ואמא שלי ישבה עם הילדים שהיו כבר אחרי מקלחות.
עזבו את זה, אפילו המדיח כבר היה ארוז. מה אפשר עוד לבקש??
אלא שכשהתקרבתי לפורום הנינוח, ראיתי שבועז אוטם את אוזניו ודמעות בעיניו.
שאלתי בבהלה מה קרה ובועז הצביע על הסלולרי של סבתא. הצלילים של "המסע לארץ ישראל" וקולו של שלמה גרוניך נשמעו ברקע.
"אני לא יכול לשמוע את השיר הזה", אמר בבכי. האמת שגם לי השיר הזה קשה מאוד ואחרי המסע לאתיופיה במרץ האחרון עם ROI למדתי שלרבים נוספים. הוא מושר בעברית, מתנגן באמהרית אבל פורט על שפות פנימיות ביותר.
אני לא יודע מה הדימוי שלבועז יש בראש ביחס לשיר הנפלא והנורא הזה, אבל אותי הוא זורק מהמדבר הסודני המאיים דרך סלי תרומת הבגדים של מרכז הקליטה במבשרת ועד לדירת הסוכנות של סבתא רבתא שלי בדרום תל אביב. שלושה מקומות שכנראה אין ביניהם שום קשר מלבד בדמיון שלי.
סבתא סימה כיבתה את המכשיר והתחלנו לדבר על חג הסיגד. ראינו כמה סרטונים ותמונות – החגיגות בארמון הנציב, ילדה שמסבירה על מסורת החג, קייס אפרים לאווי שנושא דברי תורה בפני קהל רחב והגענו למקום שהכי מרתק את הילדים – סיפור העליה והקליטה של הסבים והסבתות שלהם. מין פלא כזה שאני גדלתי לתוכו והם מגלים כפנטזיה בכל פעם מחדש.
סיפרתי על ילדים שעלו מאתיופיה בגיל צעיר מאוד או נולדו בארץ ובגלל תהליכי הקליטה לא מסוגלים לדבר עם סבתא וסבא ולעיתים אפילו עם הוריהם בגלל פערי השפה: עברית בלבד לעומת אמהרית בלבד. בעוד הילדים מעכלים את ההלם מסיפור כזה ומנסים להסביר אחד לשני ש"זה כאילו שסבתא קלרה היתה מדברת רק צרפתית" אמא שלי הפתיעה במשפט הנונשלנטי הבא "גם אצלנו זה היה ככה, זו הסיבה שלמדת יידיש".
עצירה.
מזתומרת?
כן, באבע-דורה (סבתא דורה), אמא של באבע-גיטה (סבתי), דיברה יידיש, לטבית ומעט רוסית. כשעולים בגיל 75, בעליית הימלטות ובחוסר כל, קשה ללמוד שפה חדשה.
את באבע-דורה, שנפטרה כשהייתי בן 6, אני זוכר במעומעם. הייתי מגיע, מסמן לה היכן נמצאת הכורסא , מביא לה את מקל העיוורים שלה ומקבל שוקולד. והכל ביידיש נקיה, שהמשיכה ליכולת הקשבה בלבד עד שבאבע-גיטה נפטרה ב-2012. מאז סבתא-סימה ממשיכה את המורשת עם הנכדים בעוד כמה ביטויים ביידיש פה ושם.
כשהייתי צריך לעדכן את הפרטים האישיים בעמוד שלי בנציבות שירות המדינה התלבטתי מה לכתוב בסעיף "שפות". ברור שיידיש היא שפת ילדות וזכרון ומלבד היכולת הבלתי שימושית לצותת לדוברי יידיש אחרים בתחבורה ציבורית אין בה הרבה שימוש.
אבל בדף שלי בנציבות היא מופיעה. כי כששואלים על קטגוריית "שפות" זה קצת כמו לשאול "אז מה הזהות שלך", וגם אם השפה ברמה נמוכה ביותר, זה עדיין אלמנט שליווה אותי סביב רכיב הזהות המרכזי ביותר – המשפחה.
מלקם סיגד בהל וחודש טוב!