אליס, החתול הדמיוני ומערכת החינוך ב-2030:
לפני שבוע היתה לי הזכות להרצות בפני בכירי צה"ל במכללה לבטחון לאומי (מב"ל) לשיחה על אתגרי מערכת החינוך.
אותה זכות עמדה לי אתמול כשהעברתי סדנה לכל מנהלי וסגני מרכזי הפסג"ה בארץ (מרכזי פיתוח סגלי ההוראה) סביב שאלת תפישת הלמידה העתידית של מערכת החינוך.
ותרשו לי כמה תובנות – אחת על למידה ושמונה כלליות:
***
ניקח את שתי המערכות הגדולות ביותר במדינת ישראל: מערכת החינוך ומערכת הבטחון:
שתיהן עתירות תקציב.
שתיהן עתירות הון אנושי.
שתיהן בעלות פריסה גאוגרפית ארצית.
בכל הפרמטרים, אגב, מערכת החינוך גדולה יותר (אפילו לפני הוספת ההוצאה הרשותית והפרטית על חינוך לתקציב, שבכלל הופכת את המשחק לחזק (חינוך) על חלשים (בטחון).
לעומת כל נקודות הדמיון, היום נתקלתי באחד ההבדלים המשמעותיים ביניהן: מערכת הבטחון כמערכת לומדת.
יושבים להם בחדר אחד בכירים רבים של מערכת הבטחון (אגב – במושג "מערכת" תכניסו את כל מי שחוסה תחת ההגדרה "בטחון" – מצה"ל ועד מה שמכונה משרד רה"מ. כולם יחד. ללא הבדל ארגון, אגו ומין) ופשוט לומדים.
צריך לומר שמערכת החינוך עושה צעדים מרשימים בכיוון הזה דרך תכניות שונות: הכשרה רצינית יותר, פיתוח מקצועי והתחלה של מסלולי קריירה שמבוססים על הכשרות שונות. אנחנו עדיין לא שם אבל מבינים את הפער ומנסים להשלים אותו. זה קורה גם בתכניות העתודה השונות, כולל אלה של בכירים.
אלא שמערכת הבטחון הלאימה לאחרונה את הכשרות הבכירים שלה והפסיקה את פעולות הגופים החיצוניים על אג'נדותיהם השונות. מבפנים נשמעות עדויות לכך שמדובר במהלך מבריק ואפקטיבי שהפך את תהליך הלמידה לעמוק ורציני.
אשרינו שיש לנו ממי ללמוד על למידה כאן בתוך מדינת ישראל!
***
ועוד 8 מחשבות שהתחדדו לי לאור הרצאות רבות שאנו מעבירים בשגרה ונוכח תקופת הבחירות:
1. פתרונות הקסם שייכים בעיקר לגורמים שמחוץ למערכת.
איכשהו דוקא אנשי החינוך המנוסים היו הרבה יותר קשובים לביקורת ונקטו עמדה של צניעות אל מול אי הוודאות.
2. הדמיון של הרצאות כאלה לפאנלי בחירות: הקהל המגוון, העיסוק בשאלות קשות, ההתמודדות עם נתונים לא פשוטים ובעיקר השיח הישיר על העתיד הרצוי של החברה הישראלית.
3. ההבדל חשוב עוד יותר: אם בפאנלים העיניים נישאות עד שנת 2023 מקסימום ולפתרונות של "איך תוך קדנציה תיפתרנה כל בעיותינו", בזכות המסגור של 'מערכת החינוך 2030' מצליחים לחשוב על מהלכים ארוכי טווח באמת. לפעמים זה אפילו מגדיל את חילוקי הדעות, אבל לפחות אפשר להיפטר מדימויים וסיסמאות ומגיעים לעיסוק בתוצאות רצויות בפועל: איך תיראה מערכת החינוך במצבה האופטימלי?
4. "אז תגיד, מה ההבדל בפרספקטיבה בין אנשי מב"ל לאנשי מערכת החינוך?"
שמח ששאלתם – מדובר בתפיסת האחריות על הובלת השינוי: האם משרד החינוך לבדו? אנשי החינוך? אולי בכלל החברה האזרחית?
מה שהפתיע את החבר'ה במב"ל והיה מובן מאליו למנהלי מרכזי הפסג"ה הוא היותו של משרד החינוך שחקן אחד בלבד בתוך מערכת סופר-מורכבת.
המורכבות הזו באה לידי ביטוי בשקף שבתמונה: אמנם התלמידים ואנשי החינוך במרכז, אבל תראו כמה שחקנים, גורמי השפעה, בעלי אינטרסים ומובילי דעה משפיעים עליה.
המסקנה ברורה בעיניי: אין שום אפשרות להניע תהליכי שינוי בלי שיתוף רחב של שחקנים.
5. ואם במב"ל עסקינן, אי אפשר שלא לקנא במערכת הלמידה שמתרחשת שם, כי לא מדובר רק על בכירי צה"ל אלא על בכירים ממערכות ציבוריות רבות (לא כולל משרדי הממשלה הביצועיים…) וכן בבכירים מחו"ל – צבאות ושגרירויות.
6. לא לפחד מגורמי חוץ: כשבאמצע ההרצאה פטריק (שם בדוי), אחד המאזינים, מגיב באנגלית במבטא גרמני לגבי המבנה הפדרלי הייחודי של גרמניה וההשפעה שלו על מערכת החינוך שם, אין ברירה אלא לצאת מהפרדיגמה שאיתה הגעת.
7. אנחנו אוהבים שקפים ושקיפות!
כל מה שתראה במצגת תתבקש לשלוח בהמשך. מתוך תפיסה של שיתוף ידע ו"קוד פתוח" הצעד הנכון הוא לשלוח, אבל המסקנה היא לא להראות מה שלא תרצה אחר כך לשלוח…
8. נו, איפה אליס בסיפור?
היא פשוט תמיד שם. היא והחתול.
כי כשמדברים על מערכת החינוך 2030 ושואלים בשם אליס "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" – השאלות אינן מה עושים היום, עד כמה התקציב גדל, או מהי תמונת המצב הנוכחית.
השאלה הקשה והמאתגרת היא זו של החתול המעצבן: "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע".
ואת זה אנחנו מנסים לשאול סביב האתגרים האסטרטגיים ולהגיע להסכמות.
