לפני שבוע עליתי על טיסה לאתיופיה, לא סיפרתי בבידוק הדרכונים אבל למעשה נסעתי לבקר בברה"מ לשעבר.
הטיסה נחתה באדיס אבבה אך נוסעיה שבו למקומות שלא הכירו אפילו – עיירות שטעטל שסביהם חלמו בהן על עליה לציון, כפרי המגרב שסבתותיהם התפללו בהם על ירושלים וכמובן גם כפרי אתיופיה המרוחקים.
וברגע שהמטוס נחת והמסע התחיל רצתי למושב האחורי של האוטובוס, רכנתי על ברכיי נגד כיוון הנסיעה, ניגבתי את השמשה האחורית וניסיתי לזהות כמה שיותר פרטים מהדרך שעברנו.
אתיופיה היא ההזדמנות האחרונה שלי להציץ למסע שעברו סביי וסבתותיי בדרכם ארצה, וכשאני מסתכל היטב אני מזהה על אותו שביל שעברנו את כל כתונת הפסים של מאיר אריאל: את עולי מרוקו וטוניס, רוסיה, תימן ואתיופיה, מזרח אירופה, עירק וסוריה, ועוד ועוד.
כשאני מסתובב לכיוון הנסיעה כדי להירגע קצת, נשימתי נעתקת: לאן הנהג הזה חושב שהוא נוסע? האם הוא לא מבין את העדינות הנדרשת, את המטען המרשים שהוא נושא עימו-עימנו, איך לעזאזל הוא מרשה לעצמו לבחור בדרך חדשה ומנותקת?
בשיחה עם הנהג הוא הסביר לי שנסענו על דרכי עפר קשות, שבאחת ההפסקות בדרך הוא שמע שכל אחד מהעולים רצה לנסוע לכיוון אחר ושלו בכלל יש דרישות מלמעלה ושה-OECD התחיל למדוד את האוטובוס שלו באופן אישי. לכן היה חייב לבחור אוטוסטרדה שבאמת לא כ"כ קשורה לדרך שבה הלכנו באלפי השנים האחרונות, אבל היא לפחות מביאה שגשוג, שוויון וערכים מערביים.
היה קשה להמשיך את שיחת הצעקות הזו מהמושב האחורי לקדמת האוטובוס, מה גם שהרגשתי שזה משהו שהוא מורגל בו ב-70 השנים האחרונות. גם הוא מתוסכל, מרגיש שלא מעריכים את ההשקעה והמחויבות העצומים שהשקיע. בלחישה הוא מתוודה שבאופן אישי לו ולילדיו יש עוד אופציות מעבר לים אבל הנוסעים והאוטובוס והדרך באמת חשובים לו, למרות שעם השנים הוא באמת נשחק.
פתאום האוטובוס הרגיש לי צפוף, מחניק, בנוי בהנדסת אנוש של שנות ה-40. ואז התעוררתי.
***
הבעיה הרצינית בסיפור היא המטאפורה שבה התאהבנו.
כמו תפישות אחרות שמכתיבות את חיינו, גם המטאפורה הזו דורשת שינוי:
- כסא הנהג חייב להכיל יותר מאדם אחד שיכתיב את הדרך
- השמשה האחורית חייבת להיות חלק אינטגרלי מכיוון הנסיעה
- ובעיקר – בלתי אפשרי שמרבית האנשים יישבו באמצע האוטובוס, מנותקים מהקשר. כסא הנהג והמושב האחורי צריכים להיות פתוחים לכולם
השאלה המעייפת של 'כור היתוך' מול 'רב תרבותיות' מביאה אותנו למקומות לא טובים: כיוון מוכתב מראש ומונהג בידי מעטים, לעומת התפזרות ספונטנית שמפרקת את האוטובוס לאלפי חתיכות חסרות כיוון. שני קצוות שליליים.
שאלה שמטרידה את הדור שלנו היא איך נחנך את ילדינו כשסיפורי העליה המופתיים והקלאסיים של הציונות ייעלמו. מה יקרה כשבשביל להציץ בשמשה האחורית ניאלץ להציץ בספר ולא בסיפורים חיים?
ולצורך כך אנחנו חייבים לבנות לנו מטאפורה חדשה, שאיננה אוטובוס חד כיווני, שאיננה שבטים מובחנים בעלי כיוון נפרד, אלא דרך ישראלית של קידמה מבוססת מורשת.
של הצצה משותפת גם לימי קדם וגם קדימה.
כמו הדימוי המוכר של ספירלה: כמו לוח השנה גם היא עולה ומטפסת כל הזמן אך בלי לעזוב את נקודות הציון המוכרות והחשובות בזמן ובמרחב: החגים, האירועים המשפחתיים, המקרים שעיצבו את חיינו.
בברכת ספירלה מוצלחת ושבוע טוב מאקסום, צפון אתיופיה (דרום-דרום-דרום ברה"מ לשעבר)