אמל"ק: חודשיים לליל הסגר ולמה האנושות מתנהגת כמו ילדה בת 4?
"מתי נוסעים לעין גדי?
"
זו שאלה שהקטנה שלנו (4) זועקת מדי פעם אל חלל העולם.
בסוכות האחרון טיילנו ביוון ואחרי שחזרנו נסענו לקמפינג ליד עין גדי. הגוזלית נרדמה כבר בשבע וחצי אבל הזכרון הקסום שיש לה מהאוהל והמדורה שעשינו לא עוזב אותה.
כך יצא ששלשום בערב היא ניגשה למפת העולם שתלויה ליד חדרי הילדים ויצאה למשימת חקר: למצוא את עין גדי!
הסברתי לה שזה קצת קשה כי אפילו את ישראל קשה לראות על המפה הזו. "למה?" שאלה בקול שהיה מלא בתוקף זכותה הטבעית וההיסטורית, ואני עניתי בתמימות שהארץ שלנו פשוט קטנה (אחרי התלבטות קלה החלטתי לא להיכנס לנושא הריבונות והסיפוח אע"פ שהיה לזה פוטנציאל הרדמה לא רע). "לא רוצה!!!!" זעקה מרה והחלה לבכות מכל הלב.
"לא רוצה ישראל קטנה!", לקחה יוזמה והצביעה על השטח הכי גדול שהצליחה למצוא: "רוצה את זה! כאן עין גדי!". יא חביבתי, לרוסיה אנחנו לא חוזרים. וגם אין שם עין גדי.
"איפה יוון?" שאלה. הראיתי לה אבל גם הגודל שלה לא שכנע אז היא עברה להתמקח איתי על קנדה וסין.
על ארה"ב, אגב, לא הסכימה להתפשר. קטנה מדי לטעמה הבומבסטי.
אחרי כמה וכמה שנות אלף, כך לפחות להרגשתי, הצלחתי לשכנע אותה שישראל זו ישראל והיא הודיעה לי שהיא עצובה ובתהליך מדהים של רפלקציה הסבירה לי שמשהו מתוק עשוי לשפר את הרגשתה.
מבין 3 החלופות:
לכבוש את רוסיה, לנסוע לעין גדי או לשלוף סוכריה, החלטתי ללכת על האופציה הכי חסכונית בדלק ואחרי כמה דקות מצאתי ילדה דביקה שכל חלומותיה על שינוי המציאות הנוכחית הפכו להיסטוריה רחוקה
וחשבתי שאולי כדאי לכתוב משהו על הזכרון הקצר של ילדים, על זה שאת עין גדי היא זוכרת אבל טיול לחו"ל שהיה באותה תקופה כבר שכחה ושכמה קל לעשות לה מניפולציות זולות עם סוכריה על מקל.
***
ואז נזכרתי במקום שהיינו בו כולנו בדיוק לפני חודשיים – 8 באפריל: ליל סדר מסוגר ומבודד עם עולם שכל כללי המשחק שבו השתנו, לילה שהיווה את שיאה של תקופה חדשה לחלוטין ובחלומות שלנו, ובהבנה שהעולם משתנה, ידענו שהפעם לא נוכל להימלט משינויים עמוקים וארוכי טווח.
ורק הבוקר קלטתי שבעוד בתי בת ה-4 מדגימה על קצה המזלג את 3 השלבים של התאוששות כפויה ממשבר:
(1) העדפת זכרון לטווח קצר,
(2) הכחשת המציאות,
(3) התמודדות עם בעיית מאקרו באמצעות סוכריה על מקל,
הסיפור הזה הוא בעצם עלינו.
***
אין כאן אצבע מאשימה אלא הזמנה להסתופף יחד מול המראה ולשאול את עצמנו מה מההבטחות של לפני חודשיים התגשם או בתהליך שינוי, ומה חזר לקדמותו בן רגע.
אני יודע שבתחומים שונים התחושות שונות: יש כאלה שעולמם השתנה באחת ולטובה, עובדים יותר מהבית, יצרו הזדמנויות עסקיות ושינו הרגלים בעייתיים.
אבל יש רבים שחזרו למתכונת הקודמת. אנחנו מרבים לראות את השדה הפוליטי בתור "המרחב הציבורי", אבל צריך לזכור שהמעסיק הגדול ביותר במשק הוא המגזר הציבורי, ואם מחפשים שינוי משמעותי, צריך לבדוק איפה הוא נמצא בקרב עובדי המדינה. אז יש דיבורים על קידום אפשרות של עבודה מהבית ועל השלכות של קיצוצים אפשריים, אבל התחושה המרכזית היא שהשינויים הגדולים עליהם דובר בעשרות אלפי שעות זום מצטברות נשכחו עם הסרת הסגר.
כולנו עסוקים או בפרנסה או בחיפוש עבודה, רבים מאיתנו הורים לילדים ואוטוטו עם בוא החופש הגדול רמת הפניות שלנו תרד עוד יותר ובלי לשים לב תגיע השנה הבאה על סדר היום החדש שלה. הבעיה שכשהיא תגיע אנחנו עלולים להסתכל אחורה ולשאול את עצמנו מה עשינו עם כל ההבטחות והציפיות שהיו לנו אז, במרץ-מאי 2020, על שינוי המציאות והפיכתה לטובה יותר.
ואולי ביקום מקביל מישהו כותב עלינו פוסט ומסביר איך האנושות עוברת את 3 השלבים של התאוששות כפויה ממשבר:
(1) העדפת זכרון לטווח קצר,
(2) הכחשת המציאות,
(3) התמודדות עם בעיית מאקרו באמצעות הסחות דעת רגעיות.
סוכריה על מקל מישהו?