מסדרון אל הבלוג

"שיחות מסדרון" הוא בלוג שעוסק בשאלות בנושאי חינוך, חברה ישראלית, יהדות ואסטרטגיה. המסדרון הישראלי הוא מקום עמוס ריחות, תחושות, קשרים בין אישיים וחיכוך מתמיד בין רעיונות.
זהו המסדרון שבין כיתות בית הספר לחדר המורים, בו מתבצעות השיחות בגובה העיניים בין המורים לתלמידים, השיחות שאינן לפרוטוקול.

הפוסטים הנצפים ביותר

יום ירושלים הנורמלית

בעצם ירושלים אף פעם לא היתה בשבילי איזה עניין גדול.

היא היתה המקום לקנות בו בגדים, לתקן את האוטו, לעלות עם ההורים לשבוע הספר ולנסוע בה יותר מדי זמן מהכפר עד התיכון. עיר של המון אנשים מכל מיני סוגים, שתמיד בונים בה עוד גשר ומרחיבים עוד כביש, שיש בה המון מקומות "שפעם צריך ללכת לראות" ושהחברים מהמרכז מתייחסים אליה קצת מוזר, כמו לאיזה בית כנסת ישן ורחוק.

אחר כך היא היתה המקום שבו צריך להתאמץ ולמצוא דירה שכורה כדי לגור במרחק סביר מהאוניברסיטה, לקחת אוטובוס עירוני של אגד כדי להגיע למקום הבילוי האהוב עליך, לספר בדיחות מהסיקסטיז על ביטויים 'שרק ירושלמים אומרים' כאילו זה נכון, ולשלם דוחות לעיריה קפדנית מדי.

למעשה כל הדברים הגדולים קרו לפני שנולדתי. הקונגרס הציוני התכנס שמונה עשורים וחצי לפני היווסדי, העליות עלו, הגיבורים נפלו, המחתרות התפלגו ואוחדו, ההכרזה שקולה מהדהד עד היום הושמעה כבר מזמן ואפילו ירושלים שוחררה.

הישוב שבו גדלתי, כפר אדומים, הוקם כדי להראות שאפשר גם אחרת – גם לגור ביהודה ושומרון וגם לחיות יחד בגוונים יהודיים שונים – אבל הדבר היחיד שהוא הצליח לעשות בשבילנו היה להיות עוד ישוב נורמלי. עם שכנים, חברים, טיולים ונוף של ירושלים.

השנה עברנו לקיבוץ מעלה החמישה. אז כמו הכפר גם הוא נמצא במתחם אפס-שתיים המצומצם, גם הוא לא נכנס למסגרת המצומצמת של 'גבולות החלוקה', וגם בו יש אנשים מקסימים שמחפשים חיי קהילה. אבל פתאום צריך להתרגל לשינוי הדרמטי במעבר מהכפר לקיבוץ: זווית ההסתכלות.

מילדותנו ירושלים היתה במערב. היא הודיעה לנו מתי מגיע הגשם, היתה הקו המפריד בינינו לבין המשפחה במרכז וקרצה לנו בזלזול קל כשעליה נאספו שלגים ועד אלינו לא הגיעו. היא היתה הירוק האירופאי ואנחנו החום התנ"כי, היא ה-center ואנחנו סְפַר המדבר. המערב בהתגלמותו – על השפע והקידמה שהוא מייצג. 

ופתאום אני יושב במעלה החמישה, ליד אולם החתונות, מביט מזרחה על ירושלים, מבין שזו הזווית שמרבית עם ישראל מסתכל עליה ופתאום היא נראית לי קצת מיושנת ועתיקה. ולפתע אני שומע ברקע חתן שנשבע לקהל נפעם שגם הוא נמנה על אלה שלעולם לא ישכחו את ציון. מעולם לא הרגשתי קרוב יותר לרבי יהודה הלוי.

אז מצד אחד החלפתי את זווית ההסתכלות על העיר הזו, ומתמימות כפרית עברתי לציניות ואדישות מערבית. אבל למעשה ההפתעה הגדולה היא שמהזווית הזו ירושלים נראית דוקא עוד יותר טבעית ונורמלית. לנגד עיניי פרוש מטרופולין שלם ובלתי ניתן לערעור.
אז אחרי שנים של מאמצים להוכיח את הפלא הגדול שמתקרא 'מדינת ישראל', של פואטיקה רומנטית על איחודה של ירושלים, של ציטוטי "בירתנו המאוחדת" וקריאות "לנצח נצחים", אולי אפשר מעט להירגע? אמנם עיר בירה עם כביש גישה וחצי, ששגרירויות רבות מעדיפות להשקיף עליה מרחוק, שכל יומיים מופיעות תמונותיה באתרים בינלאומיים ושנחשבת מוקד סכסוך. אבל בעיני הדור שלי, אלה המשתדלות להתפעל מהגדולות הנצורות אך נתקלות תמיד במציאות האקטואלית, ירושלים דוקא פשוטה מאוד. אפשר להסביר את זה אבל אפשר גם לקצר ולומר שהיא פשוט שם. עיר בירה של כל עם ישראל, שאין תייר שמדלג על ביקור בה, שמכילה אוצרות דת ותרבות ששוכנים בכפיפה אחת עם האוכלוסיה המגוונת ביותר בעולם, שמצטיינת בקדמה ובמסורת, במפעלי הייטק ובגמ"חים, בימי זכרון וצום ייחודיים משלה ובמכוני מחקר שעוסקים בעתידנו, שמתפארת בעיר העתיקה שלה וכשאפשר אז גם ברכבת הקלה.
וכן – היא נורמלית גם בצרותיה: לאחרונה היא ניפקה לנו את הגנב העברי הנעלה ביותר וחלק גדול מתושביה חי במחסור. היא מכילה סכסוכים אידיאולוגיים קשים, אבל יחסית לעיר שאליה מתנקזים כל סכסוכי הדתות בעולם היא בהחלט חיה עם עצמה בשלום יחסי. והיא מקום מצוין להשלים בו קניות לשבת.

אבל הם מעולם לא ויתרו לנו. ובעצם תמיד היתה לנו הרגשה – לי ולבני דורי – שלמעשה באנו לכאן כדי להתרגש ולהתפעל ממעשי הקדמונים האידיאליסטיים: מייבשי הביצה, מפריחי השממה, מקימי הישובים והמחנכים הדגולים. 

אז לכבוד יום ירושלים ה-47 ומול כל החינוך להתפעלות משיבתם המדהימה של היהודים לארצם, צריכה האמת הפשוטה להיאמר – הנורמליזציה סותרת במידת מה את היכולת לשמור על תדהמה מתמדת.
ובניסוח נגאטיבי – לעיתים אנחנו כל כך מתאמצים להתפעם מהכבוד והיקר שהורישו לנו' אבל יש בזה מעט מן המלאכותיות. כי אנחנו כאן באופן פשוט. כי החיים חזקים יותר. כי אנחנו יכולים לדקלם את המסורות על ההתרגשות בכ"ט בנובמבר או על קרבות גבעת התחמושת אבל גם ישראל וגם ירושלים כבר שלנו וקשה לנו לדמיין אחרת.

אז אנחנו בעניין של חגיגות וציון מועדים חשובים, אבל אפשר כמו חגים אמיתיים ולהוריד את הבאריקדות? נגיד כמו ט"ו בשבט כזה. או חנוכה. ככה שיישאר מקום לכולם. ואולי עם קצת פחות מאמץ שיווקי כל החבר'ה יגיעו גם למסיבה הזו.

חג שמח לכל אוהביה של ירושלים שהיא כבר חלק מחייהם עד שגם הבוקר הם יוצאים לעבודה בלי לומר לה באופן מיוחד עד כמה הם אוהבים אותה ויחזרו בערב להמשיך איתה את השגרה הנעימה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
דילוג לתוכן