פורסם באתר 'הארץ' ב-25.07.2015
הכל החל לפני כעשרים שנה כשהייתי צריך כוס סוכר. או שני לימונים ועגבנייה, מי זוכר? זה היה בחופש של גיל 15, ומאז אני צם בתשעה באב. נכון יותר – מתלבט בכל שנה מחדש אם לצום בתשעה באב.
היה זה יום קיץ רגיל לגמרי, שבו חסרו לי כמה מצרכים ולכן קפצתי לשכנים. סשה היה בבית, אבל שלא כהרגלו הוא לא הציע לי לשתות או לאכול משהו, ובכלל היה משהו שונה באווירה. אמצע יולי והוא צם. כששאלתי אם לא מספיק לו יום כיפור הוא סיפר שכיהודי בברה"מ לשעבר הוא צם רק בט' באב. עם יום כיפור הוא התחיל לאחר שעלה ארצה, אבל הצום החשוב מבחינתו היה ונשאר בט' באב.
מבחינתי לפחות חמישה מששת הצומות הם דילמה מסורתית רצינית, כשיום כיפור חריג בכך שאינו קשור לאסונות שעברו על עם ישראל. לגבי תענית אסתר לא ברור לי למה התענית צריכה להימשך אם אסתר כבר השיגה את מטרתה במגילה עצמה, והרי היו רדיפות נוספות בהיסטוריה, וארבעת הצומות המופיעים בספר זכריה – "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי (יז' בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי – צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" – ככאלה העתידים להפוך מצומות לימים טובים. למה עוד אנו מחכים אחרי שהוקמה מדינת ישראל?
למעשה, יותר משאני מתקשה להבין את החיבור הישראלי הרחב לצום יום כיפור, אני מתקשה לתפוש את הנטישה של ט' באב. אולי זה הצום שמזוהה עם הדתיות שהפכה "שלהם", אולי זה החורבן שכבר מאסנו לדבר בו, ואולי בעצם מערכת החינוך משמעותית עד כדי כך שכל חג שהיה נקבע לחופש הגדול היה נידון לתהום נשיה.
הפרדוקס שמתקיים ביום הזה, במסגרתו הציבור החרדי מציין את אירוע הפרידה הלאומי של תחילת הגלות, ויהודים ציונים מתעלמים ממנו, מצריך חשיבה לעומק. ובאמת התהליך שמלווה את הדיון הציבורי של ט' באב מדי שנה הוא הכחשת הקשר שלו אלינו: כאילו לא מדובר במלחמת אחים שטומנת בחובה הזדמנות לשיח על השלמה, כאילו ציון חורבן הוא לא הזמן הנכון לשוחח על תיקון, ובעיקר כאילו כל מה שקדם להרצל נמצא תחת קטגוריה מנוכרת של "בית כנסת".
הסכנה הגדולה ברידודו של ט' באב הוא באובדן היכולת לשוחח בינינו, בריסוק האתוס המשותף שממנו אפשר לצאת לעתיד מוסכם. אנחנו, הציבור הישראלי, צמאים לשיח הזה, וזהו יום מושלם לכך. אפשר לעצב אותו מחדש, לצום באופן מסורתי, להפוך אותו ליום חג, להחליט על שבירת צום חגיגית באמצע היום לכבוד התיקון שנעשה מאז החורבן (נהוג בקהילות מעטות) ועוד ועוד. העיקר שנפסיק להתנכר לעצמנו.
הכותב הוא חבר קיבוץ מעלה החמישה ומורה לעברית בתיכון אבו-גוש