ביום ירושלים הזה אני נזכר בזיידה, סבא שלי:
- זה שבתמונה עומד במדי אסיר ליד הכותל.
- זה ששובת רעב ליד קיר הדמעות.
- זה שרה"מ גולדה מאיר מגיעה ללחוץ את ידו ולתמוך בקריאתו "שלח את עמי".
- זה שמוביל עצרת מחאה במקום אליו הגיעו הצנחנים בדיוק 3 שנים לפני כן, זה שהותק שלו בארץ מגיע ל12 חודשים בלבד.
- זה שיצא ממלתעות מסך הברזל של ברה"מ לשעבר ב-1969, אחרי שקיבלו הוא ומשפחתו אישור חריג ביותר להגשים את משאת נפשם: ירושלים.
***
מדי האסיר אמנם אינם שלו ממש, אבל הם מדמים את 10 השנים בהן ישב כאסיר ציון בסיביר (תקראו שוב – עשור שלם בגולאג!).
הסיבה לשביתת הרעב היתה מבצע 'חתונה' – ניסיון חטיפת מטוס רוסי ע"י קבוצת יהודים ציונים ששאפו להטיסו אל מעבר לגבולות האימפריה הסובייטית, אך מטרתם הצנועה, שהתגשמה במלואה, היתה לעורר את דעת הקהל הבינ"ל למצבם של יהודי ברה"מ.
***
זיידה כבר נפטר, וגם באבעגיטה אשתו (מה לעשות, שוברים שיניים פה עם היידיש הזו), אבל אמא שלי – סבתא סימה בלשון ימינו, מציינת השבוע אירוע מיוחד במינו: יובל לעליה ארצה.
אז ישנה התלבטות מתי נכון לחגוג – בלועזי (21.5)? בעברי (ד' סיון ערב ערב שבועות)? איכשהו יצא שיום ירושלים שהשנה ביניהם יצא היום המתאים ביותר.
אז אמנם שחרור ירושלים אירע לפני 52 שנים, אבל יום ירושלים הפרטי של משפחתנו קרה לפני 50 שנה בדיוק (אבי יחגוג את היובל לעלייתו בעוד שנתיים), וזו חתיכת סיבה למסיבה.
***
וכמו מתנה לכבוד המאורע, לפני שבוע התגלה לנו קטע מדהים בספרו של הלל בוטמן ז"ל: מה אתם הייתם אומרים אם הייתם מגלים שאמא שלכם תפקדה כמיני-מרגלת בגיל 13 עם יציאתה מברה"מ?
ידענו שאימנו היתה מתורגלת באנטישמיות בביה"ס ובהליכה יחד עם זיידה ברחוב כשסוכני קג"ב עוקבים אחריהם, אבל לא האמנתי שאפילו רגע לפני העליה, על כבש המטוס ממש, הם עוד עשו מאמץ להעברת מידע סודי למען יהודי ברה"מ הסגורים מאחורי מסך הברזל!
***
מה אומר לכם, אנחנו מתורגלים בהעמסה של 3000 שנותיה של ירושלים על כתפינו, אבל איכשהו השנה להעמיס יובל מרגיש לי כמו מטען כבד בהרבה.
לכבוד זיידה ובאבעגיטה