קשה לשכוח את שיעור החינוך של חנוכה בכתה ז'.

למדנו על יהודה המכבי, והמחנכת אהובה שוב גרמה לנו לחוש את אותו תסכול מוכר. גם כשלא מדובר בגיבור-על כמו מנהיג החשמונאים, אהובה ידעה ליצור בנו את התשוקה העזה לחזור לבוידעם במובן הטוב שלו: לזכרונות העבר ולגדולת ההיסטוריה. ומאחר שאי אפשר באמת לחזור אחורה בזמן, זכורה לי אותה תחושה צורבת של פספוס, שרק ילד בכתה ז' יכול להרגיש כל כך בעוצמה. אותו ילד הרי יודע שאילו נולד בתקופה הנכונה הוא יכול היה להציל את העולם (או, במקרה שלנו, את העם היהודי):

• הוא היה מצטרף למשה רבנו בשיעורי תנ"ך (ואולי אפילו מחליף אותו זמנית)
• נלחם באנטיוכוס בשיעורים שלפני החגים
• מוביל את צבאותיו של בר כוכבא לנצחון בשיעורי מורשת
• מצטרף למרדכי אנילביץ' ומייעל את מרד גטו ורשה בשיעורי היסטוריה

אבל קרתה תקלה נוראה בדרך.
הוא פשוט נולד בתקופה הלא נכונה. 

אני לא יודע אם כל ילד בכתה ז' הרגיש כמו שאנחנו הרגשנו, אבל אצלנו זה נכנס ישר לווריד דרך עולמה האישי של אהובה. אני עדיין זוכר את הוידוי שלה על כך שהיא היתה רוצה להיוולד בתקופת המחתרות. לפני קום המדינה. שתוכל לעזור במשהו, שתוכל ממש להיות שותפה בהקמה ולא רק בתחזוקה השוטפת. ואני חשבתי שזה מוזר כי אם היא היתה מצליחה להיוולד אז, היא לא היתה המחנכת שלנו וגם היא כבר היתה סבתא די מבוגרת. 

המשימה שקיבלנו בשיעור היתה לכתוב באיזו תקופה היינו רוצים להיוולד ומי היינו רוצים להיות. אפשר להגיד הרבה דברים על גיל 12-13. שזה הגיל של תחילת החצ'קונים, שלא רק הקול המתחלף הוא בלתי נסבל, ושבאופן כללי זוהי הנקודה בה הילד הופך מחמוד למעצבן. אבל יש בו גם הרבה קסם: תלמיד ז' כבר לא נאיבי ומציית לכל ציפיות ההורים ומצד שני הוא עדיין לא מורד בכל אידיאל שנקרה בדרכו. 

כתה ז' שלנו היתה בשנת 94', כך שילדים רבים עדיין שמעו סיפורים מסבים וסבתות ניצולי שואה. אני למשל התגאיתי בפני כל מי שיכולתי שסבא שלי היה 'אסיר ציון', בעיקר בגלל שקסם לי הביטוי ששילב קרימינליות עם עיר מאוד קרובה, וששני הוריי נולדו בסיביר, בגלל התשוקה למרחבים.
זו היתה התקופה של בית"ר ירושלים בכתה וכשכולם הזכירו את אלי אוחנה ואיציק קורנפיין אני לא הפסדתי הזדמנות להזכיר את ז'בוטינסקי. שיראו שגם אני מכיר שחקנים זרים ושכבר סבא שלי אהד את הקבוצה וזה אצלנו בדם. 

חיינו את ההחמצה ההיסטורית שלנו והיינו מתוסכלים מתזמון בעייתי בלידה.
אלפיים שנה עם ישראל חיכה ורק אנחנו איחרנו בעוד 40 שנה. למה?
אפשר לגחך רבות על תחושותיו של תלמיד חטיבה אבל היום אני מבין שמדובר בנייר לקמוס לתחושה חברתית עמוקה. זהו למעשה ביטוי מובהק של המשבר העמוק של הציונות בדורנו. את הכל כבר עשו לפנינו: הקימו אומה, שרדו בגולה, עברו מלחמה ובנו מדינה. ומה איתנו? מה המשימה האמיתית שלנו, חוץ מלדמיין באיזו תקופה אחרת היינו נולדים? חרב פיפיות ידועה של תנועות חזון היא הגשמת ייעודן, ובמידה רבה הציונות עשתה את זה בגדול כבר ב-48' ומאז היא מחפשת. היא מלאת מוטיבציה אבל לאן תפנה? כשהיינו צריכים להתבסס ולנצח מלחמות עדיין לא שאלנו שאלות, אבל היום, כשעברנו לשיח של צדק חברתי, על מה נשאר להילחם?

אז היום, כמה שנים אחרי כתה ז' המיתולוגית, יש לי חדשות לאהובה. היא נולדה בדיוק בזמן הנכון כדי להתמודד עם המשימות הגדולות באמת. כי להיות אשת חזון בעידן שבו החזון לכאורה הוגשם, היא משימת חינוך אמיתית.

ובעצם היו לה שתי משימות סותרות: לחנך אותנו לזיקה תרבותית לעבר שלנו ולהגשמת חלומות עתידית.
אהובה הצליחה בשתיהן. נקוה שגם תלמידיה.