ללכת להרצאה של עמית סגל זה כמו להתעקש לשלם על אפליקציה חינמית.

הרי הוא הבא בתור אחרי בר רפאלי בקטגוריה של "ראיתי אותו גם אם לא התכוונתי", כי הוא בכל מקום: חדשות 12, ידיעות אחרונות, עד לאחרונה מקור ראשון, דקל-סגל בכאן 11, טוויטר, טלגרם, אילנה דיין מתה עליו אז גם אצלה, ורק לא מזמן סגרנו את עונת "השמץ את עמית סגל" (הארץ) ואז ראיין אותו לכתבת דיוקן (גם הארץ). 

תוסיפו לזה שההרצאה בתל אביב, 30 שקל חניה והכרטיס ב-80 שקל ליחידה. 

לא הגיוני בעליל!

בקיצור – הלכנו להרצאה של עמית סגל.

***

התירוץ הרשמי הוא שגיל ברינגר הזמין אותי להמבורגר (ידעתי שלא יהיה לו נעים אחרי שקניתי לו כרטיס) ואין כמו שיח רעים באוירה הצח של העיר העברית הראשונה לקול משק הפרפרים, הסירנות והתנגשויות הקורקינטים. 

אבל מעבר לזה יש משהו בעמית סגל שמושך קהל, והסיבה היא לא הניתוח הפוליטי המבריק וגם לא הסיכוי לקבל הדלפה לגבי בחירות לכנסת הבאה ואפילו לא פוטנציאל הסלפי, אלא שלא מדובר בהופעה אלא בתופעה. 

כי עמית סגל הוא לא הפרזנטור, הוא הפרזנטציה.

כבר בתחילת ההופעה סגל מתאמץ להסביר שפוליטיקה היא לא מדע אלא מצב נפשי ושמדובר ביותר מזל משכל. זו הנקודה בה הוא ממצב עצמו כסוציולוג, ויש לו יתרון אדיר בכך: הזכרון הפנומנלי, הניסוח המהודק, פריטי הטריוויה הנשלפים כלאחר יד וההומור הסרקסטי שגורם לי להרגיש כמו חותנת שמתאהבת בחבר שביתי הביאה הביתה ואני רק מקוה שהיא לא תעשה שטות עד החתונה (בחיי – זה הכי קרוב להזדהות עם חמותי שהרגשתי אי פעם!). הוא גם נורא ישראלי ושיטתי ומלומד ומצחיק ולעניין וממוקד וחד ולפעמים הוא גם לא עף על עצמו שזה בכלל משהו.

***

אבל רגע, אני מנסה להצטרף כאן לחבורת המלעיזים, כי גם לי יש בעיה עם עמית סגל ואתמול בערב היא התבררה לי יותר. אני לא מתחייב להפסיק ליהנות מהגיגיו ולהעריץ אותו בחשאי, אבל האמת צריכה להיאמר, והיא שעמית סגל מזמן הפסיק להיות הילד מעפרה שהלך בעקבות המאמר המפורסם של אורי אורבך "הטובים לתקשורת" והוא גם לא "רק המדיום" שדרכו אנחנו צורכים את החדשות שלנו, אלא הוא החדשות עצמן. 

בין שנינות לחידוד סגל מסביר בבדיחת אבשלום קור מדוע בעשורים האחרונים מפלגות כבר אינן מפרסמות מצעים: "כי כשאין ציפיות לא צריך מצעים", וגם להיפך – ש"אם אין מצעים אז אין ציפיות". הוא לא מבקר את התופעה הזו, הוא לכאורה ריפורטר, מדווח בלבד, מעדכן מהשטח. אבל הוא למעשה מלמד אותנו שיעור ב"איך נכון לפעול". כי היחיד שפרסם מצע והתחייב למשהו זה פייגלין, הפאתטי הזה, כמוהו אתם רוצים להיות? (בסאבטקסט שעובר היטב לעומק התודעה).

בנקודה אחרת הוא מסביר שאחרי כל מנהיג כוכב (בן גוריון, בגין, רבין, שרון) מגיע מנהיג אפור (אשכול, שמיר, פרס, אולמרט) וממשיך לפרט את הטראגיות שבסיום תפקידו של כל ראש ממשלה שהיה לנו כאן אי פעם. אולי הוא לא שם לב (מי היה מאמין, בכל זאת עמית סגל!), אבל בכך הוא סותר את האמירה הראשונית שלו על כך שפוליטיקה אינה מדע ומספק כמה תזות מתמטיות לגבי הפוליטיקה הישראלית, ובעצם הופך את כל חיינו כאן לדטרמיניסטיים. 

רוצים עוד דוגמאות? יאללה

אז גנץ נמצא היכן שהוא נמצא רק בגלל מזל, ובמציאות אחרת אבי גבאי היה ראש ממשלה, והצבעתנו בקלפי חסרת משמעות והמפלגה בה בחרנו אינה נובעת משיקול דעת אלא מחלב אמנו. סגל כמו סגל נתלה בנתונים (וכדי להגביר את הרושם גם שולט בשברי אחוזים לגבי זוטי זוטות) ובכך הוא בעצם מעביר את כל החשיבה האנושית, הבחירה ושיקול הדעת למישורים של גורל. 

וכאן מגיע השלב הבא: עמית סגל סקרן מאוד לגבי העתיד, אבל אין לו הערכה אליו. הערכתו נתונה לשחקנים המוצלחים, למנצחים, לסוללי ההיסטוריה, אבל אפילו את הצלחתם הוא זוקף למשתנים חיצוניים: דמוגרפיה, קמפיין מוצלח, סלוגן נאה או מזל. 

ואולי אולי, בקצה, שמעתי גם מעט מקיאווליזם: ליברמן מוצלח כי הצליח להמציא עצמו מחדש, ליברמן ונתניהו יביסו זה את זה והמנצח יקטוף את השלל, נתניהו איחד את המחנה הלאומי כי הצליח למכור נראטיב שקרי, ועוד. 

אבל האם יש משהו חיובי בכל הסיפור הזה של פוליטיקה, ובפרט במדינת ישראל? האם יש איזה ראוי שהצדדים השונים שואפים אליו? איפה נמצא הנשגב, המציאות הרצויה, שבשבילה נועד כל המשחק ההכרחי הזה? על זה שמענו מעט מאוד. 

משפט המפתח של ההרצאה בהקשר הזה הוא "בחירות אי אפשר לנצח אלא רק להפסיד" וכאן עמית סגל מדגים לנו את מה שהוא היה מכנה "פי-אלף-אריאל-שרון". אם שרון הנחיל לנו את מורשת "העיקר בפוליטיקה זה להישאר על הגלגל", הרי שסגל מלמד אותנו שכדי להיות מישהו ששווה להזכיר בהרצאה של עמית סגל, אל תחפש הרבה אידאולוגיה, אל תקשקש על תפיסת עולם, ובוודאי שאל תכתוב מצע, כי העיקר זה לא להפסיד. 

אם הייתי צריך להחזיר לסגל במטבע לשון סגלי כזה, הייתי אומר לו שהדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות. כשגן העדן הוא כמובן אזכור במהדורה המרכזית. 

אני מקוה שבלילה בלילה עמית סגל מבין שהוא לא רק מגיש ומשקף ומפרש את המציאות הישראלית, אלא גם מייצר אותה, ושהוא מקנה לנו – מאזיניו בעל כורחנו – תזה בעייתית וצינית ביותר של השדה הפוליטי הישראלי, שכל תכליתו היא הצלחתו האישית של נבחר הציבור. הצלחה מטאורית כזו, הצלחה שיזכרו וידברו עליה ואפילו יקנו כרטיסים כדי לשמוע שוב… 

הסיפור הזה בהחלט שווה נסיעה לתל אביב וחניה ושמונים שקל לכרטיס והאזנה ביקורתית, כי מדובר בהתהוות מרכזית בחברה הישראלית, אלא שבסיפור הזה הנושא הוא לא מה שעמית סגל מדבר עליו אלא הוא עמית סגל עצמו.