השפה המכובסת שולטת בחיינו כבר שנים רבות.
היה זה ג'ורג' אורוול שניסח בספרו 1984 את המושג "שיחדש" והסביר לנו את הדינמיקה האנושית של רמאות עצמית באמצעות שליטה בשפה. כי מי ששולט בשפה, טען אורוול, שולט גם בבני האדם הדוברים אותה.
"שיחדש" היא שפת ההפכים, לשון הפוליטיקלי-קורקט המנוונת. דובריה של שפה זו יאמרו את דבריהם באמצעות שימוש במושגים הפוכים בדיוק. כך הפכו יהודה ושומרון ל"גדה המערבית", גדר הבטחון ל"חומת ההפרדה", "צדק חברתי" הוא חזרה למדינת רווחה עם מחירי האטה כלכלית ו"שלום" הוא בהכרח נסיגה ולא יחסים עם בני אדם. דווקא הצעדים הטבעיים של "שלום תמורת שלום" או אפילו "שלום כלכלי" הפכו להיות מגוחכים ונגועים באינטרסנטיות וקיצוניות.
זהו כוחו של השיחדש. הוא ממאיס עלינו את הטבעי ומגחיך את ההגיוני.
אך מכל המושגים הללו חבל לי בעיקר על מושג "זכויות האדם" שאיבד את משמעותו לחלוטין. בימינו אין צורך להסביר את גל האסוציאציות המיידי שמעלה המושג: משמאל קיצוני דרך הקרן החדשה לישראל ועד האיחוד האירופי. זהו הביטוי לטריז המתוחכם שבעזרתו מבוצעת הדה-לגיטימציה לישראל. אבל איך ויתרנו על מושג כה חשוב? כה יהודי?
לאחרונה ניסיתי לתאר לחבר באיזה ארגון עובדת אשתי.
"תראה", פתחתי, "זה ארגון שמגן על זכויות עובדים. אבל הוא לא קיצוני. כלומר, יש בו גם אנשי שמאל קיצוני אבל האג'נדה שלו אינה כזו…". לאחר התפתלויות סביב הזנב של עצמי הבנתי שאני עומד, יחד עם ישראלים רבים, בפתחה של באר עמוקה וחסרת מוצא.
בשיעורי היהדות בבית הספר לא פסקנו מלדבר על מוסר הנביאים, על ההומניות היהודית, ואם צריך לסכם הכל בשלוש מילים הרי שספר ויקרא והלל הזקן כבר עשו עבורנו את העבודה בביטוי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
אז איך ייתכן שבתודעה הישראלית הימין מקושר בעיקר לרמיסת זכויותיו של עם אחר ולהצמדות בלתי פוסקת לעקרונות של אדמה במקום לאידיאל של אהבת-אדם?
איננו נאיביים. המהלך המתוחכם גורס הוקעה של מדינת ישראל וההתישבות באמצעות דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של המתנחלים. בשם שיח הזכויות מבוטלת הזכות לחירות של מי שאינו הולך בדרכו של הפוליטיקליקורקט העולמי. ועדיין, האם כתפינו משוחררות מאחריות?
ואם לדבר בצורה קונקרטית: איך ייתכן שאין ולו ארגון ימין אחד ששם לו למטרה לדאוג למצבם של העובדים הזרים? לא המסתננים ואפילו לא הפליטים, אלא אותם עובדים שהבאנו ארצה במו ידינו כדי שיבנו את בתינו ויטפלו בסבתותינו. מדוע לא קמה זעקה שקוראת להפסיק את שיטת ה"דלת המסתובבת" שמיטיבה בעיקר עם יבואני אדם? מדוע איננו דואגים בחירוף נפש לזכויותיו של העובד בעל הרישיון? אם מה שחסר הוא ציטוט מקראי אפשר לבחור בין דברי ה' לזכריה "וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" לבין אינספור ציטוטים אחרים.
כצעד ראשון לפתרון ה"שיחדש" הייתי מציע לחזור ולדבר במושגים שכבר יצאו מהשיח. חובה עלינו לעסוק השכם והערב בזכויות אדם ובשלום.
דוקא ההתעלמות מהם מאפשרת ניכוס וניכור שלהם ומשנה את אופיים החשוב.
השפה אינה כובשת אלא נכבשת, ובעצם הויתור על מושגי יסוד אנחנו חוטאים לאמת. כך אולי תצליח הציונות לחזור ולדבר בשפתם של ז'בוטינסקי וכצנלסון ולהשיב את זכויות האדם לא רק לשיח אלא גם למעשה.