הקריאה לעליה למטוס כבר ברקע וזה הזמן לסכם את חווית הרווארד ב-3 שיעורים וקצת.
בקצרה? השבוע הזה גרם לי להעריך מאוד מחנכת כיתה א' שלא הכרתי בשם שוש פודים ולהבין שהיא הגשימה מה שדיברנו עליו במהלך כל השבוע האחרון.
שיעור 1:
למדתי שזה לא באמת משנה אם תגיעו להרווארד, סטנפורד, קיימברידג', לאוניברסיטת טורונטו או לטכניון.
כולן מדורגות באופן קבוע ברשימת 100 האקדמיות הטובות בעולם, אבל לא זה העניין. אז מה כן?
- אם יש שם מורה מוצלח במיוחד שפוגש אותך
- פדגוגיה ייחודית שהמרצים משקיעים בה
- כבוד לזמן של הסטודנט
- דרישת מאמץ משמעותי של למידה
- מרצה שמקדיש 3 שעות של הכנה להרצאה של שעה שהעביר כבר פעמים רבות (כולל ניואנסים ופרטים אישיים שיגרמו לתלמיד להרגיש שהמרצה רואה אותו בתוך כתה של 80 איש)
- לוחות שכותבים עליהם בגיר – אבל כל משפט שנכתב – ללקק ת'אצבעות ולשלוח לחברים בואטספ
- מטול שקפים שמזמן יצא מהאופנה בארץ – אבל כזה שכל שקף בו נבחר בקפידה
- מחברות שמותאמות לכתיבת התובנות לפי סדר הלמידה של התלמיד
- כיתה שמסודרת בצורה של התכנסות למוקד אחד, אבל התלמידים בה זזים פעמים רבות זה כלפי זה, ובעיקר כולם בה נוכחים בכל רגע – בשורה הראשונה והאחרונה כאחד
- חשיבה ותכנון שמתקיימים לגבי המכלול: הרקע של התלמיד, החוויות איתן נכנס לשיעור, העיסוק בלמידה, וגם על כל החסמים בין הלמידה ליישומה במציאות
אם כל הדברים הללו מתקיימים, אז יש סיכוי למשהו מצוין לקרות.
ואם על זה נותנים לאוניברסיטה מסוימת דירוג גבוה בסקאלה – אשרינו.
אבל הגילוי הטריוויאלי הוא שהרווארד היא בסה"כ הרווארד ושאחרי הכל תכנית המנהיגות המושקעת של ביה"ס למינהל עסקים שעברה תכנית אדוות בשבוע שעבר, מורכבת מפרודוקטים שכולנו מכירים.
לא היה שם אף מוצר שצריך לייבא במיוחד מארה"ב ושאי אפשר למצוא בארץ. לעיתים אפילו להיפך.
***
שיעור 2:
במהלך השבוע יצא לי לפגוש בחור ישראלי יקר שלומד בתכנית של ביה"ס למדיניות ציבורית בהרווארד. הוא עשה את כל הדרך בעצמו, הצליח להביא את עצמו ואת משפחתו לשנה קיימברידג'ה (ובואו נגיד שגב כלכלי איננו הצד החזק של המשפחה), וכל זה כדי לחזור ארצה להשפעה במרחב הציבורי.
מה שהרשים אותי בשיחה איתו לא היה רק המוטיבציה העצומה, הפתיחות ושמחת החיים, מחויבות ציונית עמוקה שכבר לא שומעים רבות כמוה, ואפילו לא הספר שהוציא בהוצאה פרטית. הזכרון החזק שנשאר לי מהשיחה קשור להכרת הטובה למורה אחת בכתה א', שלדבריו עיצבה את דרכו לשם.
שמה היה שוש פודים, היא נפטרה ב-2005 אך תמשיך להשפיע לעוד שנים רבות. ומה שבעיקר מרשים הוא שאותו בחור למד אצלה בשנתונים האחרונים שלימדה, רגע לפני הפנסיה.
בלעדיה, הוא מספר, כל זה לא היה מתאפשר. לפני כשלושה עשורים ראתה מורה אחת תלמיד אחד מיוחד, עזרה לו לעבור למקום שיפתח את כישוריו וכיוונה את מעגל חייו. נותרה לו הרבה עבודה קשה, אבל היא נתנה לו תנופה הכרחית. הרווארד היא רק עוד תחנה במסלול שהתניעה אותה מורה.
***
שיעור 3:
The Unknown Unknown
שיטת הלימוד של הרווארד מתבססת על קריאה מקדימה של חקרי מקרה (cases) ודיון עליו בכיתה. אחד המקרים היה סיפורו של שאקלטון, שהוביל צוות מובחר של מלחים למה שהוא כינה "המסע הגדול האחרון" בו שאף לחצות את יבשת אנטרקטיקה ברגל. לשם כך הוא גייס צוות של 25 אנשי ללא חת, עימם יצא לדרך ב-1914.
הספוילר הוא שהמסע נכשל, אבל הדרך, הו הדרך!
מעניין? חפשו את Shackleton's Antarctic Expedition.
השאלות הגדולות של הפרשה הזו היא איך אפשר להתכונן לבלתי צפוי, כיצד ניתן להפוך כשלון להצלחה, האם מנהיג נמדד לפי יכולת התכנון והביצוע שלו או לפי תגובתו לשינוי התרחיש.
הפרדוקס לפיו אנשיו של שאקלטון ראו בו – האיש שהכניס אותם למצב המצוקה בו כמעט קיפדו את חייהם – בתור מצילם הגדול, מתברר כאשר מבינים את גדולתו: הבניה המוקדמת של הצוות, שינוי המטרה בהתאם למציאות המתהווה, עבודה בלי היררכיות ובאמצעות כוחות יזמיים, והתמקדות במה שניתן לשנות בעתיד.
ומשם גם מובנים האתגרים הגדולים של דורנו – לא רק ביצוע איכותי של האתגרים המזוהים, אלא התכוננות רצינית לאתגרים אותם אנחנו עדיין לא יודעים להגדיר.
***
סיכום השיעור:
אז מה בכ"ז היתרון הגדול של למידה בהרווארד ולא בארץ?
הריחוק, הרושם, הדרת הכבוד, הרצינות שמשרה עליך המוסד ומורשתו – וכל מה שאלה מצליחים לייצר יחד הם התמסרות אמיתית ללמידה. אפשר להוסיף גם את האנגלית בתור קפסולת-אתגר ומגביר-רצינות ואת דרישות הקריאה המקדימות ככאלה שהופכות את הלומד לספורטאי-מקצועי.
אבל זה הסיפור? כל הסוד באווירה ובתפאורה?
אז ראשית – זה לא מעט בכלל.
ושנית – אכן.
השאר כבר באחריות המורה, וכל "השאר" הזה, שהוא העיקר, יכול להתקיים בתל אביב, מזרח ירושלים, ביתר עילית, יבנה, בית השיטה, קלנסווה, פדואל, רמלה ויקנעם. בעברית, ערבית, אנגלית ואפילו יידיש.
***
אחרית דבר:
אם אני צריך לסכם מיהם שלושת האנשים שלמדתי מהם הכי הרבה השבוע, הרי שמפרופ' מרגוליס, מנהל התכנית, קיבלתי הרבה דוגמא של מחויבות למצוינות, ירידה לפרטים ולקיחת המקצוע ברצינות. הוא מנווט היטב בין גבהי האסטרטגיה ההרווארדית, ההיכרות האישית עם פרטיו של כל תלמיד (והיו לו 80 כאלה השבוע), והפדגוגיה שגורמת לו לתכנן את הלוח לפרטיו ולהחליף לנעלי ספורט באמצע השיעור כדי להדגים לנו – תלמידיו שאנחנו מתחילים לרוץ קדימה.
השני הוא כמובן שאקלטון, דמות מרשימה שצריך עוד לצלול לנבכיה. איש שידע להשתנות עם תנאי העולם ולהוביל את צוותו בתוך מציאות שאין אי ודאות גדולה ממנה.
השלישית, והמרשימה ביותר, היא מחנכת כיתה א' עליה שמעתי בשיחה אקראית על כוס בירה.
היא זו שנתנה לי את ההשראה לשבוע הזה ולהרבה יותר ממנו.
היא זו ששילבה את הפדגוגיה והירידה לפרטים של מרגוליס, את בניית היכולות לעתיד בלתי ידוע של שאקלטון, ושאבחנה דקה שלה לפני 3 עשורים ממשיכה לעצב את המציאות היום, כך שיחד עם מכפיל הכוח של הרווארד לכו תדעו לאן אדם יקר אחד עוד יגיע.
לכו תדעו לאן מורי מערכת החינוך שלנו מכוונים מיליוני תלמידים, אל תוך עתיד בלתי ידוע, עם חץ שלוח של מעורבות ואכפתיות עמוקה.
המורה שבכיתה תנצח!